top of page

לבד על הגג שבתות וחגים > פרק מהספר אני מלכה גרושה באושר

מכירה את ההרגשה שאת הכי לבד בעולם? את הרגע שבו את רוצה להתחפר בשקע במזרן ולהיעלם בתוכו?

תחושת הבדידות הערמומית נוחתת אצלי דווקא כשאני שמחה ומאושרת ומרגישה שהחיים שלי סבבה בסך הכל ואין תלונות טפו טפו טפו. מספיק שמישהו יזרוק מילה ואני מרגישה כאילו ירו לי בבטן.

"תפסיקי להגיד שלום לכולם, את נמצאת איתי ולא איתם", כעס עליי ידיד שישב איתי במסעדה שבה הכרתי מלא אנשים וחייכתי אליהם מתוך נימוס.

"אם היית מתעניינת בי היית יודעת איך אני מרגישה", הטיחה בי מישהי שלא עשיתי כלום מלבד להתעניין בשלומה.

הערות כאלו מוציאות לי את האוויר מהגוף, מוחקות לי את השמחה ואני מרגישה לבד. הכי לבד.

אני נזכרת בסבתות החזקות, האמיצות, העצמאיות שהיו לי, ומתגעגעת לכל אחת מהן באופן כל כך כואב שאני מתחילה לבכות.

את רוב שנותיהן העבירו בלי בעל לאחר שהתאלמנו מוקדם יחסית, ומעולם לא החצינו סממני חולשה או מכאוב. בימים רגילים אני מרגישה כבת לאותו שבט קדום של הסבתות החזקות שלי, אבל עכשיו אני רוצה שמישהו יעטוף אותי, יערסל אותי בין זרועותיו וילחש לי 'שה, שה'.

זה הרגע שבו הסכר נפרץ והדמעות פורצות כמעיין המתגבר, שאפילו איין ראנד לא היתה מצליחה לעצור. עכשיו אני מרגישה בחסרונו של בן זוג, שיראה לי מה זה גבר עוצמתי וחזק ורגיש, ויגיד לי שאני לא לבד בעולם, שהוא שם בשבילי, שיחד נתגבר על הכל.


זהו, כמובן, שקר גס. האמת המרה היא שאנחנו לבד בעולם. גם כשיש בן זוג אנחנו לבד. גם כשיש ילדים ובעל ובעלשעבר והורים וחברים, אנחנו לבד. אם הייתי טיפוס דכאוני כנראה שהייתי מכבה את כל האורות בבית, מצטנפת מתחת לפוך במיטה ומבוססת ביגוני, אלא שבפעם היחידה שעשיתי את זה הרגשתי מטופשת והתביישתי מעצמי.

אתם יכולים להבין ששורות אלו הוקלדו אחרי קמפרי סודה מהול בדמעות מלוחות. חמש דקות מזוקקות של רחמים עצמיים, כמיהה לאהבה, הרגשה תבוסתנית של כישלון, הלקאה עצמית על כישלון בהרזייה (תוך כדי ריקון קמפרי, 150 קלוריות, הסודה זה בשביל הדיאטה), כישלון בעסקים (דחיינית הוא שמי הראשון, כפייתית השני), כישלון בהורות, באימהות, בנישואין, בזוגיות, בשליטה עצמית. חמש דקות טהורות של שנאה עצמית שטובי שונאיי לא יצליחו לאחל לי.


ואז זה עבר לי. חיממתי מרק, כי בכל זאת דיאטה, קינחתי בקרמבו, כי צריך משהו טעים (רק 70 קלוריות), לעסתי סוכריות ליקריץ, כי אם הקיבה תתהפך לי זו הרזייה בטוחה של שני קילו, ומיד הרגשתי טוב עם עצמי.

הידיד התבאס בגלל שנופפתי לידידים אחרים? שיתמודד. החברה כועסת? יעבור לה. הספה מלאה בכביסה שמסרבת לקפל את עצמה? אז מה, כל החיים עוד לפניי.

אני לא צריכה אף אחד. טוב לי עם הלבד. נותרה לי רק בעיה קטנה לפתור, שאני חייבת להתמודד איתה –

איפה החבאתי מעצמי את הקרמבו. אני יודעת שיש עוד אחד איפשהו.


טוב, ברור שאני צוחקת. כלומר, בוכה, כי אוכל מנחם הוא הכל חוץ ממנחם והוא בעיקר משמין, והנה לך צרה חדשה להתמודד עימה. חיבוק עשוי לנחם. ליטוף בשיער. מילה טובה. בהם אין שנאה עצמית, אלא תחושת חמימות, ידיעה שאת עטופה באהבה.

גירושין, גם אם הם מסתיימים יפה, טומנים בחובם רגעי בדידות ופחד עצום מלהיות לבד. כמו כל דבר בחיים, גם הבדידות היא זמנית, אולם כמו כל דבר בחיים, את מתקשה לראות את זה כרגע.

בדידות זמנית מורגשת ברגעי שינוי מהותיים – כשאת מתגייסת, הפעם הראשונה שאת עוברת לדירה משלך, כשהילד הולך לגן, כשהוא מתגייס, וכמובן כשאת מתגרשת. זוהי בדידות שמלווה בתחושות של ריקנות וחרדה, חוסר תכלית ואפילו חרטה.


"אני מפחדת לעזוב, כי אולי לא אמצא אף אחד, אולי אני לא מתאימה לזוגיות", אמרה לי מטופלת שחלמה על פרידה. מטופלת אחרת, שכבר עשתה את הצעד, אמרה בעלבון: "תראי איזה מהר הוא מצא אהבה, מישהי שצעירה ממנו בהרבה שנים, כבר הוא שכח אותי".

בדידות סוחבת איתה לכל מקום את ידיד הנפש שלה, רחמים עצמיים, וביחד הם לא נותנים מקום לתקווה, סבלנות ורוגע.

אז חכי רגע. סבלנות. אם נדמה לך שעולמך חרב עלייך, זה נכון – אבל עולם חדש יקום במקומו, אבן אחרי אבן, מרפסת אחרי מרפסת. כמו שהסברתי לאשה צעירה ומבוהלת, שסיימה דוקטורט אבל לא העיזה לסיים את הקשר עם בעלה – לימודי התואר הראשון היו קשים, גם התואר השני היה מסובך והנה היא דוקטור. דברים טובים לוקחים זמן. ככל שיש יותר חלקים בפאזל כך יותר קשה לראות את התמונה הכוללת ויותר מסובך להרכיב אותו, אבל עם הזמן התמונה נעשית ברורה והכל זורם.


 

רגעי הלבד הקשים ביותר, אלה שינחתו עלייך כמו אסטרואיד במגמת התנגשות, יתרחשו במועדים ובחופשות. החג הראשון בלי הילדים, החופשה הראשונה שיהיו אצלו – שם תפגשי תחושות חדשות, לא נעימות, שבבסיסן תרחף שאלה אחת רועמת: איך עשיתי להם את זה?!

כמובן ש'את' לא עשית 'להם' את זה, אבל איך אנחנו אלופות בביקורת עצמית. להגיע לארוחת שבת או חג ולבלות ערב שלם עם המשפחה המורחבת כשהילדים שלך לא איתך זה כואב כל פעם מחדש, והתחושה מועצמת במיוחד בחגים כמו ראש השנה ופסח.


יש לי חברות שמעדיפות להתנתק מכולם עד יעבור זעם, אחרות קובעות עם חברות גרושות, רווקות או נשואות בלי ילדים, ויש כאלו שמטיסות את עצמן לתאילנד, כי אין כמו שייק אננס ושמש חמימה להפיג את הפחד.

כשהילדים נמצאים אצל הגרוש שלך ואת יודעת שהם נפגשים עם המשפחה שלו, את עלולה לחוות צביטת געגוע. "זה היה סתם ערב, אפילו לא ערב חג, הילדים הלכו עם אבא שלהם לאחותו ואני נשארתי על הספה מול הטלוויזיה", נזכרת דלית, חברה קשוחה בדרך כלל. "לפני השינה הלכתי לחדרי השינה שלהם כמו בכל לילה, לתת להם נשיקת לילה טוב, אבל המיטות שלהם היו ריקות ואני נכנסתי למיטתי עם דמעות. לא ידעתי מה לעשות עם הלבד הגדול הזה".


עברו לילות רבים, עד שדלית גילתה מה עושים עם הלבד. היא הקדישה את הזמן הזה להרחבת המעגל החברתי שלה, נתנה לעצמה למלא את המצברים, אפשרה לעצמה ליהנות מהשקט.

"בהתחלה היתה לי תחושת אשמה שאני נהנית להיות לבד, אבל גם אותה שחררתי", היא אומרת, "לפעמים אני גם נותנת לעצמי לכאוב, אומרת לעצמי 'קחי את הבאסה בסבבה'. באופן כללי, אני מעדיפה את הסבבה על הבאסה".


 

מה יש בה, בתחושת הבדידות, שהיא כל כך מפחידה אותנו? וממתי "להיות לבד" הפך לבדידות?

לא תמיד אנחנו עושות את האבחנות הנכונות לגבי עצמנו, ולכן כל כך טועות בדרך והולכות לאיבוד.

אפשר להיות בזוגיות צמודה או להיות מוקפת בבני משפחה ועדיין להרגיש בודדה, בעוד שאת יכולה להיות לבד בבית עם עצמך ומחשבותייך, ולהרגיש אהובה ורצויה.

הבדידות משפיעה על חיוניות, וישנם מחקרים המעידים כי תחושת בדידות המתלווה לנישואין לא מאושרים עלולה להגביר סיכון למחלות ואף לקצר חיים.


נשים רבות חוששות להתגרש כי הן פוחדות להיות לבד, למרות שהן לא זוכרות מתי היתה הפעם האחרונה שבה התייעצו עם הבעל, מתי הרגישו שהוא פרטנר וחבר אמיתי, מתי נהנו זו עם זה. הן יעדיפו להישאר במערכת זוגית שבה כל ערב ייכבה בהן עוד ניצוץ חיים, העיקר לא לקבל את התואר "גרושה".

רונית (שם בדוי, כמובן), מטופלת שבאה אליי על מנת שאלווה אותה בתהליך הגירושין, סיפרה ש-14 שנה היא אמרה לעצמה שאסור לה להתגרש כי אף אחד לא ירצה אותה.

"את מבינה", הסבירה, "היה לי עודף משקל של עשרה קילו, ארבעה ילדים ובעל שהודיע לי שאף אחד לא ירצה אותי. הייתי בטוחה שלא אדע איך לצאת עם גברים, שלא יתאהבו בי".

רונית היתה צריכה לטפל בבעיות של ביטחון עצמי, לנקות מעצמה חרדות קיומיות, לסלק משקעי עבר, ורק אז הצליחה לצאת לעצמאות.

אחרי שהתגברה על הפחד, התחלפו היוצרות – לא רק שלא חששה מהלבד, היא העדיפה אותו על פני זוגיות. רונית עברה את שלבי הגירושין הקלאסיים: פחד מהלבד, לבד, פחד מזוגיות, זוגיות, וחוזר חלילה.


אם את אוהבת את עצמך, לעולם לא תהיי לבד. תמיד תוכלי לדבר עם האשה היחידה שמבינה אותך בעולם הזה, להתייעץ איתה, לגעור בה, לרחם עליה, לתמוך בה. אם לא הבנת, האשה הזו היא את.

אני נוטה לדבר אל עצמי לא מעט, ולפעמים אני חוששת שאהפוך לאחת מהקשישות הנרגנות האלו, שהולכות ברחוב וממלמלות לעצמן שברי משפטים.

מדי פעם אני תופסת את עצמי חושבת משהו ומתרגמת את המחשבה למלל, בקול רם מדי. "אמרת משהו?" שואלים הילדים בחוסר עניין, "או ששוב דיברת לעצמך?" הם לא מחכים לתשובה, הם יודעים שממילא אפלוט אותה החוצה.


באחת הפעמים שניסו לשכנע אותי להשתתף ב'מחוברים', דוקו ריאליטי בו את מחוברת למצלמה כאילו היתה איבר מגופך, ניסיתי להסביר לתחקירן מדוע עדיף לכולנו שלא אכניס מצלמה הביתה. לא כדאי לכם שמצלמה תהיה מוצמדת אליי 24/7, אמרתי לתחקירן העקשן, זה לא מומלץ, גם ככה אני מדבררת את המחשבות שלי כמו כתוביות בגוף הסרט.

"נו, זה מעולה!" הוא התלהב. אני התלהבתי פחות. מספיק שהילדים חושבים שאמא שלהם קצת מטורפת, אני לא צריכה שכל המדינה תתקשר למועצה לשלום הילד ותבקש טיפול תרופתי ומעקב צמוד, תוך המלצה על משפחות מאמצות אפשריות.


בשונה מהרבה אנשים, אני אוהבת את הלבד שלי. אני אוהבת להיות מוקפת באנשים, חייבת חברה מסביבי על מנת לפרוח, צריכה מישהו שיטעין אותי באנרגיות חיוביות, ועם כל זה - אין לי טיפת בעיה להיות לבד.

אני יודעת להעסיק את עצמי במטלות חשובות (סדרות מוקלטות כי חשוב שאדע על מה אנשים מדברים), אני קוראת ספרים ("איך להכין ארוחה שלמה בעשר דקות"), קובעת פגישות הכרחיות (עם מאמן כושר, כדי שאוכל להבריז או לקטר, או להבריז ולקטר).


 

בנג'מין פרנקלין אמר "מי שמתאהב בעצמו לא ימצא מתחרים". הדרך לאהבה עצמית היא חמקמקה, מצד אחד, אנחנו רוצות להגיע אליה, ומצד שני לא רוצות שיחשבו שאנחנו עפות על עצמנו – אבל מה כל כך נורא בלראות את העולם מלמעלה, להבין כמה כולנו קטנים ורודפים אחרי הזנב של עצמנו?

לאהוב את מי ומה שאנחנו זה לא חוסר צניעות, זו קבלה שמאפשרת לנו לקבל אחרים. מי ששונאת את עצמה תשנא את כל העולם ותתיישב לכתוב טוקבקים עלובים על נשים שטוב להן.

לשאלה של ארקדי דוכין, מי יאהב אותך יותר ממני? יש תשובה אחת והיא – אני בעצמי. כי כשאת מקבלת את עצמך על מעלותייך וחסרונותייך, את מסוגלת לקבל אחרים. והכי חשוב: את מסוגלת לקבל את עצמך גם כשאת רק עם עצמך.


אם כבר להיות לבד, אז תמיד על הגג :)


בהערכה,

גאיה קורן

מטפלת להערכה עצמית בשיטת אני מלכה. מנחת סדנאות להתפתחות אישית אחרי גירושים.

הסדנה הקרובה נפתחת מיד אחרי סוכות, 24 באוקטובר, ימי שני באזור המרכז.

לפרטים והרשמה לחצי כאן.

מוזמנת לשתף ולשלוח למי שלדעתך זקוקה לזה!






פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page