לפני כמה ימים נשאלתי מה אני עושה בוולנטיינז. בתגובה שאלתי מתי זה. השואל, גבר מאוד רומנטי, הביט בי בפליאה. "את באמת לא יודעת?" הוא תהה, "בת הזוג שלי מכינה אותי לתאריך הזה חודשים מראש, היא כבר הזמינה שולחן במסעדה והכל אצלה מאורגן כמו מבצע צבאי".
אז לא, אני לא יודעת מתי ולנטיינז דיי ואין לי מושג מתי ט"ו באב, ואני לא מתרגשת מתאריכי אהבה שמאלצים. כלומר, אם בן הזוג שלי ישכח להביא לי פרחים באותו יום, דמו בראשו, אבל חוץ מזה, התאריך לא רלוונטי. ומתנה קטנה. אבל זהו, אני מסתפקת במועט. ושיגיד לי שאני הכי מהממת בעולם. באמת, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כלומר, ברור שאני מפנטזת. בכל שנות נישואיי - והיו הרבה כאלו - מעולם לא קיבלתי מתנה בוולנטיינז. ההפתעה היחידה שקיבלתי ביום האהבה היתה מגבר שיצאתי איתו לאחר גירושיי, כשבאותו בוקר נפלא הוא לגם מהקפה שהכנתי לו ואמר: "גאיה, אנחנו צריכים לדבר". מאז לא דיברנו.
עבור רוב האנשים בעולם, שאינם בעלי עסקים לממכר אשליות, ולנטיינז זה החג הכי עצוב שיש. הוא מסמל את הבדידות הקיומית הכי גדולה, מפני שרובנו אומללים גם כשאנחנו מתחזקים מערכת זוגית או משפחתית לכאורה מושלמת. בתכלס כולנו לבד, גם כשאנחנו מוקפים משפחה וחברים, ולכן האפשרות היחידה שעומדת לרשותנו היא לשמוח שנולדנו. למעט הפעם בה נעזבתי בסימבוליות, ולנטיינז משמח אותי, מכיוון שהוא מזכיר לי שיש סיכוי לאהבה ומעל הכל מזכיר לי שיש לי אותי.
ביום הזה אני קונה לעצמי פרחים, מדליקה נרות מאיקאה ואומרת לעצמי שאיזה מזל יש לי שיש לי אותי בחיים. מגלומאנית? אולי. פסיכית? על כל הראש. אז מה, למי אכפת? אם תחיו לפי רמות האהבה של אחרים כלפיכם, לנצח תהיו מאוכזבים. לשאלה של ארקדי דוכין, מי יאהב אותך יותר ממני? יש תשובה אחת והיא – אני בעצמי. כי כשאתם מקבלים את עצמכם על מעלותיכם וחסרונותיכם, אתם מסוגלים לקבל אחרים.
רובנו מחפשים מה לא טוב בנו, מה הפאקים שלנו, ומנפנפים את הטוב כאילו הוא לא חשוב. אף אחד לא מושלם, אז למה להיות פרפקציוניסטים אם ברור שזה נועד לכישלון? מה שכן נועד להצלחה זה לחשוב שאנחנו טובים. לא הכי טובים, אבל מספיק טובים בשביל לקבל את עצמנו על הטוב ועל הרע, על המר והמלוח.
אנשים אוהבים לשפוט, להעביר ביקורת על אחרים ועל עצמם, במקום להודות על מה שיש. תתחילו לחשוב ולדבר בשפה של יש במקום אין ולהגיד כן במקום לא. זה לא יהפוך אתכם לשטחיים או יסמנים, אלא ירכך לכם משהו בלב. שימו את הציניות והסרקזם בצד עד כמה שאפשר, כי זוהי חומת המגן הפיקטיבית שלכם. אני יודעת, כי לי יש חומת מגן עם שערים מברזל ומערות תת קרקעיות נסתרות. ככל שתקלפו יותר הגנות תרגישו קלים יותר, משוחררים יותר.
בנג'מין פרנקלין אמר "מי שמתאהב בעצמו לא ימצא מתחרים", וזה עצוב כמה שזה מצחיק, או להיפך. הדרך לאהבה עצמית היא חמקמקה, מצד אחד אנחנו רוצים להגיע אליה, ומצד שני מפחדים שיחשבו שאנחנו עפים על עצמנו. לאהוב את מי ומה שאנחנו זה לא חוסר צניעות, זו קבלה שמאפשרת לנו לקבל אחרים. מי ששונא את עצמו ישנא את כל העולם ויתיישב לכתוב משפטים עלובים על אנשים שטוב להם.
כל הוולנטיינז דיי הזה הוא קלישאה אחת גדולה, כל האוהבים הדביקים הם קלישאה וכל הממורמרים הם ההורים של הקלישאה. אז אם כולנו כאלה צפויים מראש, לא שווה לפרוץ את הגבולות האלה ולעשות משהו שלא עשינו אף פעם?
* כל ערב לפני השינה, כשהראש על הכרית, תגידו לעצמכם חמישה דברים טובים שקרו לכם היום. דברים קטנים, דבילים אפילו, עציץ שהצליח לשרוד עוד יום למרות שלא השקיתם אותו חודש, משהו נחמד שמישהו אמר לכם, זה שלא צעקתם על הילד/ האשה/ הבעל/ השכנה. כל מחשבה טובה מובילה למילה טובה שמביאה איתה מעשה טוב. כמה פשטני ככה פשוט ואפקטיבי.
תבחרו שלושה דברים שעושים לכם טוב ותעשו אותם – ספורט, ציור, כתיבה, בישול, סריגה או פליית כינים. זה לא משנה, העיקר שזו תהיה פעולה פיזית שתפתח לכם את הצ'אקרות. עד לפני שנה, כשהייתי שומעת מישהו אומר "תזמני מה שאת רוצה והיקום ידאג לך", הייתי חוטפת פריחה והיקום היה מזמן לי קריזה. היום אני מבינה שהמשמעות הרבה יותר רחבה – כשרוצים משהו וחושבים עליו בטוב דברים טובים מתחילים לקרות. נכון, גם דברים מבאסים קורים, אבל כשבוחרים להתמקד בצד החיובי כל האנרגיה זורמת לשם ומשם.
אתם יכולים להיות ציניים וסרקסטיים, מה אכפת לי, זו בחירה שלכם. היא לא מעניינת אותי, כמו שאני לא צריכה לעניין אתכם. תסתכלו רק על עצמכם, תסלחו לעצמכם על הפגמים שלכם ותגידו מול המראה: אני מלכה! אני מלך! תאהבו את עצמכם - כי אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילכם.
אוהבת,
גאיה קורן
מנטורית אני מלכה לחיים טובים יותר, מרצה, מנחת סדנאות ועיתונאית בידיעות אחרונות.
www.gayakoren.com
050-5740730