מה תעשי כשתפגשי כריש?
היתה לי תאונת צלילה.
שכבתי על כסא נוח מול הים, השמש זהרה במים הצלולים והחוף היה שקט, רק רחש הגלים נשמע בו.
הייתי לבד. שאר החבורה ירדה לצלול עם מדריכים, אבל ויתרתי. מאז שחטפתי התקף חרדה בעומק 17 מטר בספארי צלילות במאלדיבים, אני לוקה בהתקפון גם בעומק שני מטרים ולפעמים רק מעצם המחשבה.
הפחד הראשוני התחיל כשהוצאתי כוכב ובאתי לריענון באילת. ביקשתי את המדריך הכי טוב וקיבלתי מדריך שאסור לו להדריך.
אומרים שמדריכי צלילה הם האנשים הכי רגועים ומרגיעים, אבל הוא היה נוראי. אחרי כמה נסיונות שבהם הרגשתי שאין לי אוויר ושאני חייבת לעלות ברגע זה, הוא התחיל לאבד סבלנות.
בתום הצלילה הראשונה, בה תפקדתי למופת בצד הטכני כמו הסרת מסכה, הוא אמר:
"לא לכולם זה מתאים, הייתי ממליץ לך לוותר על צלילה".
לא בדיוק מילות העידוד והתמיכה שאת צריכה לקבל שבוע לפני ספארי צלילות.
פלא שבצלילה הראשונה בספארי חטפתי התקף פאניקה של העולמות? כל המילים הקשות של המדריך שקעו בי ושוב לא היה לי אוויר.
אחר כך נרגעתי וצללתי מושלם עד ההתקף הבא (עם קבוצה מקצוענית של כוכב שני, אבל זה כבר סיפור אחר ב"גאיה הולכת לאיבוד במעמקי האוקיינוס").
אז הפעם ויתרתי. לא ירדתי לצלול.
נתתי לשמש לחמם אותי וקראתי ספר וקצת קינאתי בחבורה שירדה לשחות ליד שושון ים, אז לקחתי מסיכה ושנורקל ונכנסתי לריף הרדוד.
הראות היתה מצוינת, המים שקופים והדגים צבעוניים. הם שחו כל כל קרוב שנגעו לי במשקפת.
הייתי מוקסמת, מכושפת, אלמוגים ורודים ביצבצו מהסלעים, אלמוגים בשחור לבן פתחו וסגרו את הפה, דג אבו נפחא ניקר חתיכת סלע ונראה כמו כדור שיצא לו קצת האוויר.
דג חרב ריחף מולי בעצלתיים, ונזכרתי שאבו נפחא עלול להיות מסוכן. על דגי חרב לא זכרתי מה אומרים, אבל לא רציתי לקחת סיכון.
החלטתי לשחות לחוף בדרך אחרת, כדי לא להיתקל בהם פיזית.
פתאום הראש שלי נחבט במשהו.
מבוהלת הבטתי למעלה וראיתי כריש אפור ענק שעולה עליי.
דחפתי אותו, אך הוא היה כבד מדי.
הוצאתי את הראש מהמים ובכוח דחפתי את העמלץ העצום שנדחק לכיווני עם הגלים.
לרגע הצלחתי אבל הוא חזר בכוח ודחף אותי אל הסלעים.
הכריש העמלץ היה בננה מתנפחת, שנסחבה אחרי סירת מירוץ.
הסירה לא היתה במים כשהתחלתי לצלול, ועכשיו חזרה, מושכת אחריה בננה חושפת שיניים.
הבננה נלחצה ולחצה, ואני נלחצתי. עשיתי את המעשה ההגיוני לדעתי באותו רגע:
טיפסתי עליה.
ובכן, טמטום.
הבננה התהפכה עליי ומצאתי את עצמי במצולות בלי המסכה, עם עדשות מגע שהתמלאו מי ים ועם פאניקה גוברת ועולה.
התחלתי לשחות בתנועות כלב, מרכיבה לעצמי את המסכה מתחת למים (לך תחפש יא מדריך צלילה נוראי שהטיל ספק בכישוריי), עושה את דרכי חזרה דרך האבו נפחא המפונצ'ר ודג החרב שלא הביטו לכיווני.
בעודי מועדת לכסא על החוף, שובלי דם ניגרו מהירכיים, מהתחת, מהקרסול וקצת ממפרקי הידיים. ניגבתי ונתתי להם להתקרש בשמש שהמשיכה לחייך כאילו כלום.
כשהחבורה חזרה מהצלילה הם נבהלו. "מה קרה לך?!" שאלו בתדהמה.
"נפצעתי בצלילה", עניתי.
"כריש ענק תקף אותי".
מוסרי השכל:
⬅️ זה שאת נמנעת ממשהו מסוים לא אומר שהוא לא יחזור לנגוס אותך בישבן מכיוון בלתי צפוי לחלוטין.
⬅️ ולכן עלייך ללמוד להתמודד ולהאמין בעצמך שגם אם תיקלעי לצרה תצליחי לצאת ממנה.
⬅️ אולי חבולה ומרוטה אבל זה שיעור שעברת ותראי איזה יופי יש מה לספר לנכדים. או לפחות לחבר'ה.
⬅️ וגם אל תקשיבי למי שאומר לך שאת לא יכולה וזה גדול עלייך - פשוט תראי לו מאיפה משתין הדג.🐬🐬🐬
לאלמוגים ולירכיים שלי שלום :)
רק בריאות ומזל,
גאיה קורן
מלווה נשים בצמתי החיים, מאסטר NLP להצלחות במערכות יחסים, מנחת הקורס אני מלכה גרושה באושר וצוללנית ששורדת כדי לספר.
תגובות