השבוע נתקלתי במשפט ארסי שמישהי כתבה עליי בעמוד פייסבוק. הייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להבין שאני לא מדמיינת. המגיבה, אשה נאה ושנונה שמיטב חבריי עושים לה לייקים בהזדמנויות קרובות, מכירה אותי אבל מעולם לא החלפנו מילה. בעבר הייתי בת זוג של גבר שהיא היתה מאוהבת בו שנים וכנראה הצליחה להסתיר את זה בכל מפגש אקראי שלנו באיזשהו בר או מועדון. תמיד היתה מחייכת בפה גדול, ולא ידעתי עד כמה הוא גדול.
אם יש משהו שאני לא מסוגלת לקלוט זו קנאה, ואם יש משהו יותר נוראי זו צביעות. אני לא באה לך טוב בעין? תזיזי את המבט ואל תסתכלי. את רוצה משהו שיש לי? תעשי מאמץ להשיג אותו. לא הצלחת? כנראה זה לא נועד להיות שלך, תמשיכי הלאה. תתקדמי.
קנאת נשים וצרות עין היא תופעה בזויה. כשזה קורה בין נשים גרושות זה כמו היאבקות בבוץ אבל בלי הקטע הסקסי, רק הרבה לכלוך.
כגרושה עברת מספיק בשביל לדעת שצריך להוציא מהלימון לימונדה ולא להסתובב עם פרצוף חמוץ. קמטי מרירות לא עוזרים למצוא זוגיות, רק פלסטיקאי. אם הייתי מסתובבת אחוזת קנאה בכל מי שמצליחה, נראית יותר טוב, כשרונית, יפה, צעירה, מצחיקה, סבלנית ממני – הייתי מסתובבת בתחושת כישלון תמידית.
לכל אחת יש את התכונה שמאפיינת אותה, ניצוץ אלוהי ששייך רק לה ומבדיל אותה מכל אחת אחרת – וכל אחת צריכה למצוא את זה בעצמה, לא במישהי אחרת. תמיד תהיה מישהי "יותר", זה לא עושה אותך ל"פחות". זה עושה אותך מישהי עם תכונות טובות ותכונות שאפשר לשפר – כמו כולנו.
רוע מעיד בעיניי על שנאה עצמית. על חוסר שביעות רצון ממי וממה שאני. את יכולה להיות אשה לכאורה מצליחה ומוצלחת, שנונה ומשעשעת, נראית טוב – ועדיין לחיות בחוסר סיפוק מכרסם עד העצם.
פעם הייתי נעלבת מכל הלא מפרגנות (ולא מפרגנים, יש גם גברים מרירים) אבל זה עבר לי. אני לוקחת לעצמי שישים שניות מלאות ברחמים עצמיים ("למה זה מגיע לי", "מה כבר עשיתי", "למה לא אוהבים אותי") – ואז אני מבינה שזה לא מגיע לי ולכן לא לוקחת את כוס הרעל שהיא הודפת לעברי.
ברגע שאני מסרבת היא נשארת עם הרעל ומצידי שתיחנק איתו.
טוב, אז אולי לא באמת נרגעתי.. ;)
להיעלב זה לגיטימי כי אני לא חיה על אי בודד נטול קשרים חברתיים, ואם הרגשתי מותקפת כנראה נפגע בי עצב חשוף של הגדר החיה ששומרת עליי. וזה בסדר, קצר קטן במערכות והמחשב שלי מאתחל את עצמו מחדש.
אחרי שישים שניות החסד אני עוברת לפלאן בי: במקום להיפגע, לכעוס ולשנוא, אני חומלת.
לפעמים אני מאירה את עיניה של התוקפת, שאולי לא רואה את ההשלכות של מעשיה.
לפעמים אני מבליגה. אפשר לכתוב, להלחין שיר, לצייר את הרגש. כל אחת והדרך היצירתית שלה.
אני בחרתי לסלוח לאותה אשה כי היא האויב הכי גדול של עצמה, לא שלי.
היא זאת שצריכה לחיות עם עצמה ועם נשמתה המיוסרת, היא זאת שלא מסוגלת להכיל טוב ומקיאה אותו מתוכה לעולם שבחוץ.
אומרים שרק טוב מביא טוב, ולכן כשאת מרגישה קנאה כלפי מישהי, רוצה משהו שיש לה, תשאלי את עצמך למה זה כל כך חשוב לך. ככל שתעני תשובות יותר כנות כך תצליחי לרדת לשורש של מה שבאמת את מחפשת.
נניח ואת מקנאה בחברה שיש לה בן זוג שכל הזמן מטיס אותה ומפנק אותה, תחשבי מה יש לה שאין לך? מה באמת את רוצה?
על פניו זה נשמע כמו "פאן" ו"גבר עשיר", אבל זו הרמה השטחית. ברוב המקרים זה יסתכם בשורה תחתונה של "אני רוצה בן זוג שדואג לי כמו לדבר הכי יקר בעולם" ואין לזה שום קשר לחומריות.
ככל שתתעמקי ותחפרי בעצמך תמצאי את היעוד שלך, ואז תוכלי לתכנן איך להשיג אותו, צעד אחר צעד.
קנאה יכולה להיות מתועלת לתוצאה חיובית. צרות עין – לא. אי אפשר לראות את כל התמונה כשזווית הראייה צרה ומצומצמת.
ואם את זאת שמקנאים בה – כנראה שאת עושה משהו טוב. זה הזמן לנשום עמוק, לחייך ולהגיד לעצמך: "הצלחתי. אני מלכה".
**
שלכן,
גאיה קורן
מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה.
מטפלת בנשים לפני, במהלך ואחרי גירושים.
מאסטר NLP ומומחית באימון ליחסים וזוגיות.
050-5740730 | love@gayakoren.com | www.gayakoren.com