התגרשתי כשהילדה שלי היתה קצת לפני בת מצווה, שזה דבר די אידיוטי. מי מתגרשת דקה ורבע לפני אירוע כזה חגיגי ומרגש ויקר? ובכן, אני. כשאני מחליטה משהו יורד לי מסך מול העיניים ואני אומרת "על החיים ועל המוות", מתוך אמונה מלאה ואופטימיות חסרת-תקנה, שיהיה בסדר.
ובאמת היה בסדר, כי כשאת נלחמת בשביל הדבר הכי יקר לך את הופכת לאמא לביאה ותשיגי הכל. התאבדתי על הפרויקט, פרסתי לתשלומים (האחרון יהיה כשאנוח בקבר) ורזיתי מרוב לחץ (שזה קטע ממש מגניב בגירושים, את מרזה בלי לחשוב על אוכל).
כמה חבל שאנחנו לא נלחמות ככה בנושאים שקשורים אלינו. יותר קל לנו להישאר באזור הנכות ולא להבחין כמה הוא טובעני, וכשאנחנו כבר מחליטות להילחם אנחנו עושות את זה למען אדם אחר ובדרך כלל מגיעות להישגים מופלאים. אני מכירה מישהי שסידרה לאמא של חברה שלה פגישה אצל רופא שבשום פנים אי אפשר להגיע אליו, אני מכירה נשים שהתגייסו במציאת עבודה לחברה שפוטרה, ובאופן אישי אני עוזרת למטופלות שלי להשיג זוגיות, לרזות, להתמיד בכושר ולהעלות את שכרן.
למרבה הצער, כשזה נוגע לרווחה האישית והמקצועית שלנו אנחנו הופכות לגורות חתלתולים מבוהלות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהחלטתי לבקש העלאת שכר. חצי שנה דחיתי את הטלפון למזכירה של הבוס, מפני שעצם המחשבה שהיא אכן תקבע פגישה ובה איאלץ לבקש כסף, שיתקה אותי. כשנפגשתי איתו, הוא הסביר מדוע אין באפשרותו לשלם יותר ואני ישר הסכמתי איתו. עברו שנים עד שהעזתי לבקש ולקבל מה שמגיע לי, וזה קרה רק כשהפסקתי לשאת עיניי למעלה ודיברתי בגובה העיניים.
רוב הזמן אנחנו לא חושבות שמגיע לנו. אנחנו משתדלות לרצות אחרים, בטוחות שההוא קיבל העלאה כי הוא מקורב להנהלה ושההיא בזוגיות עם גבר שווה כי יש לה מזל ("הרי שכל אין לה")... אבל האמת היא, שאנשים מצליחים להשיג את מה שהם מבקשים כשהם משוכנעים שמגיע להם. הם מאמינים שהם ראויים, משדרים את זה החוצה, והסביבה קולטת ומפנימה.
באחד מצהרי שישי, בימים שעוד הייתי במרתון דייטים, נעצרה מולי מישהי ואמרה בהתרגשות: "אני רוצה להיות כמוך, הכל אצלך מושלם". הדייט היה בטוח שארגנתי את זה מראש, ואני הייתי בהלם. אין מישהו שהכל מושלם אצלו, בטח לא אצלי. אני עושה שטויות, ביקורתית כלפי עצמי באופן שערורייתי, סלחנית מדי לאחרים, יש לי פה גדול וירכיים גם. כל מה שאני משדרת זו עבודה שעשיתי ואני עדיין עושה, והסיבה שזה מצליח היא שאני מאמינה באמת ובתמים שזה היעוד שלי.
אני מאמינה שמה שאני עושה הוא ראוי ומוצדק ונכון, ולכן שווה לי להילחם על זה. שווה לי להילחם על כל אשה שלא חושבת מספיק על עצמה, שווה לי שהילדים שלי יעריכו אותי גם אם אני מכינה להם שוקיים בדבש וקטשופ שבוע חמישי ברציפות, חשוב לי לעשות את הכי טוב שאני יכולה – גם אם זה ממש לא מושלם. במשך הרבה שנים לא נלחמתי על דברים שהיו חשובים לי, כי העדפתי להיות צודקת ולא חכמה. לא שמתי לב כמה רווח אני משיגה בזה שאני לא עושה כלום, מוותרת, מטאטאת מתחת לשטיח. היום אני יודעת שבהנפת דגל לבן הרווחתי שקט, ביטחון, יציבות – אלא שהרווח היה שקרי, כי בתוכי הייתי דגל שחור במערבולת רגשות.
רק כשהתחלתי להיות אותנטית במחשבות, במילים ובמעשים, הצלחתי להדוף את הפחד מפני צמד המילים "מגיע לי".
לילדים זה בא באופן טבעי, מהרגע שהם מגיחים לאוויר העולם הם לומדים להגיד "את זה!" ושולחים יד תובענית, לא נרגעים עד שהם משיגים את מבוקשם. במשך השנים הנטייה הזו נרגעת, מסורסת, ע"י מבוגרים עייפים שאין להם כוח לקום מהספה עכשיו.
הבת שלי, למזלה, עדיין מושיטה יד לתפוס את החלומות שלה. היא כבר מזמן לא בגיל בת מצווש, ולפני יום הולדתה ה-19 הודיעה לי ולאבא שלה שהיא הזמינה מקום במסעדה לנו, ולאחיה. העובדה שאני ואבא שלה לא היינו בקשר מופלא מאז שהתגרשנו, לא עניינה אותה, היא החליטה שהיא רוצה לחגוג את יום ההולדת עם המשפחה הגרעינית שלה.
ככה מצאנו את עצמנו, הבעלשעבר ואני, יושבים זה לצד זו עם הילדים שלנו, כשאנחנו צוחקים, שותים יין ונבוכים עד העצם האחרונה בגופנו. לא היינו עושים את זה בלעדיה, כי שנינו היינו מבוגרים עם אגו ופחדים, אבל הילדה הוכיחה לנו שהכל אפשרי כשאת מאמינה שיהיה בסדר.
והיה ממש בסדר. אפילו עשינו סלפי משפחתי, שיזכיר לנו שהיינו צריכים להתחתן כדי להביא לעולם את הילדים הנפלאים האלה.
שלך באהבה,
גאיה.