איך אפשר להיות נורמלית כשיום אחד את על גג העולם, הרופטופ של הדבליו באמסטרדם, ויום לאחר מכן את מרכינה ראש בדממה עד שהמסדר עובר לנוח?
אני מדברת על עצמי, כמובן. רק על עצמי לדבר ידעתי, צר עולמי כמתניה של שר.😉
היום לפני שבוע התעוררתי ליום קר וקסום עם ארבעים חברים שהגיעו לאמסטרדם כדי לחגוג יומולדת חמסה חמסה לבויפרנד.🪬🪬
הוא סגר הפקה מטורפת, מלון, די.ג'ייז, ארוחות ופינוקים, החברים סגרו בייביסיטר, ואני סגרתי קצוות, כדי הוא ישכח מהכל ורק יהנה.
חמישה ימים ריחפנו על ענן צמרגפן ורוד עם יוניקורן צבעוני. לא בגלל הצינגעלה (שמישהו ילמד אותי כבר לקחת לריאות ולא לבזבז לאנשים😜), אלא בגלל האהבה שהקיפה אותנו במעגלים אינסופיים.
בכל פינת רחוב פגשנו חברים שהחיוך לא ירד להם מהשפתיים, והתיישבנו לקמפרי או ג'ין או נכנסנו בפעם המיליון לאול סיינטס, כדי שוב לא לקנות כלום.
הרבה פעמים אני באה בטענות לבויפרנד שהוא כל הזמן מקיף את עצמו בחברים במקום שנהיה יותר רק שנינו.
כשראיתי אותו במרכז טבעת האהבה של כל מי שעלה על טיסה במיוחד לכבודו, הבנתי כמה חמצן יש בזה. כמה זה הכרחי לפעימות הסדירות של הלב.❤️
אני לא כמוהו. אני סוליסטית, לפעמים בהגזמה. החיים לימדו אותי שבסוף את נשארת לבד. מוקפת, אבל לבד.
נחתנו מכמעט שבוע של שכרון חושים לערב יום הזיכרון. הפער בין שמחה גדולה הלילה לעצב רב הבוקר - הוא מנת חלקי מעל שלושים שנה.
רק מי שחווה שכול צבאי מבין את הדיסוננס הפסיכי במעבר הדק שבין יום הזיכרון לעצמאות. ופה היה לי את זה בטריפל.
כשהגיע זמן הצפירה חיכיתי שהבויפרנד יילך הביתה וישאיר אותי להתייחד לבד.
אבל הוא נשאר.
שש שנים אנחנו בזוגיות ומעולם לא עמדנו ביחד בצפירה. זה הרגיש לי מוזר, מביך, צפוף.
עמדנו זה לצד זו בדממה. אני, הוא, וזה שכבר איננו.
כשהצפירה הסתיימה הפסקנו לחשוב על אהבות מתות ואהבות שחיות לנצח, והתחבקנו.
אני אוהבת אותך, לחשתי.
אני אוהב אותך מאוד, הוא אמר.
ושלושתנו התרגשנו.💛
איך אפשר להיות נורמלית כשיום אחד את רוקדת על גג העולם ולמחרת מניחה זרים?
כשאת צוברת חוויות בספר החיים, מקיפה את עצמך באנשים שאת אוהבת ושאוהבים אותך בחזרה - הכל נראה אפשרי.
וחוץ מזה, נורמלי איז אובר רייטד. לא ככה?
❤️🔥❤️🔥❤️🔥