top of page
עם דני במדבר עזוז.jpg

א' ב' סטופ! איך להפוך את פרק ב' להפי אנד
המדריך לזוגיות מאושרת בפרק ב' / גאיה קורן

המדריך הזה הוא לא מדריך רגיל. הוא מבוסס על ניסיון ומחקרים שנחקרו על בשרי ונחקקו בנשמתי.

לקח הרבה זמן עד שמצאתי אהבת אמת אחרי הגירושים שלי. בספרות קוראים לזה פרק ב', אבל בינינו, עברו כל כך הרבה פרקים, שאפשר לכתוב על זה אנציקלופדיה...

המדריך מובא באמצעות סיפורים אישיים, שכל אחד מהם טומן בחובו מסר, תובנה, צידה לדרך.

הוא נכון להעמקת הקשר בפרק ב', אבל נכון בכל זוגיות, וגם למי שלא נמצא.ת בזוגיות, אבל רוצה להתכונן כמו שצריך.

בסוף המדריך ניתן למצוא את כל הטייטלים שלי, להירשם לטיפול אישי, לבוא לסדנאות, להזמין הרצאה, או סתם לשתף אותי מה חשבת על המדריך הנפלא לזוגיות מאושרת בפרק ב'.

אחד המשפטים החביבים עליי הוא "סוף טוב הכל טוב, ואם לא הכל טוב, כנראה זה לא הסוף".

שיהיה לנו הפי אנד,

גאיה קורן. 

המדריך כתוב ברובו בלשון נקבה, מפני שזה המגדר שלי, אבל מתכוון לשני המינים. ביחד ננצח.

  • Whatsapp
  • Spotify
  • Facebook
  • Instagram
  • Youtube

הקדמה: 

בפרק ב' שלך את תהיי מאושרת. לא תחזרי על אותן טעויות שעשית עם בעלך הראשון, הילדים שלכם יסתדרו מצוין, אולי תתחתני בשנית, יהיו לכם ילדים משותפים, לא תריבו על שטויות (או על כסף), האהבה שלכם תרקיע שחקים וציפורים יצייצו למענכם בכל בוקר.

או שלא.

כנראה שלא.

מה שבטוח, שאם לא תביני למה ואיך נכשלו הנישואים שלך, אם לא תפסיקי לכעוס על עצמך ועל העולם, ואם תחשבי שאת כישלון, פרק ב' שלך יהיה עגום או שבכלל לא יגיע.

 

בסופו של יום, כולנו רוצות להיכנס למיטה עם זה שאהבה נפשנו. אנחנו רוצות להניח את הראש על כתף תומכת, לדעת שיש מי שמקשיב לנו (או לפחות שומע) ולהפסיק את מסע החיפושים המייגע אחר בן זוג. אנחנו יודעות מה עבד עבורנו (ומה לא), איך אנחנו מגיבות בשעת כעס (ובשעתיים), מה מקפיץ אותנו, על מה נהיה מוכנות להתפשר ומה באמת חשוב לנו בחיים.

הבשורה המשמחת היא שאת יודעת איך נראתה מערכת היחסים הקודמת שלך, ולכן יש לך מושג בכלל לא רע מה את לא רוצה למצוא במערכת היחסים החדשה.

אני ידעתי שאני לא רוצה לריב ואני לא רוצה שתיקות ארוכות ואני לא רוצה שיכעסו עלי. לא ידעתי מה אני כן רוצה, רק חשבתי שאני יודעת. במחשבות שלי רציתי גבר חכם, מפרגן, חתיך, עשיר, משעשע, שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, שזוכר לשלוח פרחים בשישי, שלוקח אותי בהפתעה לחו"ל, שאוהב את הילדים שלי, שמבין שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים, ושנותן לי ספייס כשהוא לא מחבק אותי.

כלומר, רציתי פנטזיה. מה שקיבלתי היה גבר כזה בדיוק, אלא שהוא היה מורכב מהרבה גברים שונים שכל אחד מהם התהדר בתכונה אחת (שלוש לכל היותר) מהרשימה שהזכרתי.

כשכבר מצאתי מישהו שקרוב מאוד לרשימות שהכנתי הייתי צריכה שהוא ימצא חן בעיני החברות שלי, המשפחה או הילדים. האישור מהסביבה היה חשוב לי, כי לא דייקתי לעצמי מה באמת אני רוצה, לא באמת הלכתי עם הלב שלי, אלא עם הראש, שרוב הזמן היה מבולבל מרוב מחשבות.

לא נתתי את הלב שלי עד הסוף כי פחדתי שהוא יימחץ שוב. היה לי קשה לתת את כולי, מפני שדאגתי שלא יישאר כלום בשבילי. פחדתי להתאכזב ועל כן התאכזבתי שוב ושוב, בכל פעם מחדש. כי זה הקטע עם אכזבות, כשאת מצפה למשהו את לא בהכרח מקבלת אותו, אבל כשאת מצפה לאכזבות את לגמרי מקבלת מה שייחלת לו.

אחד הדברים שרובנו שוכחות לבדוק זה מהו הדבר האמיתי שהזוגיות מעניקה לנו. שקט נפשי? ביטחון כלכלי? ריגושים? כל אחת יודעת מה היא צריכה בקשר, וכשנכנסים למערכת יחסים ללא ציפיות מוגדרות, מגלים עד כמה רחוקה המציאות ממה שדמיינו. "מערכת יחסים טובה" זו לא ציפייה, זו אמירה שאין מאחוריה כלום, ולכן רוב הסיכויים שהתקוות שנתלות בה יתנפצו.

כשאת עוברת דירה את יודעת שאת רוצה, נניח, סביבה שקטה, גני ילדים קרובים, גננת טובה, מכולת עם חנייה צמודה וכן הלאה. כשאת מחפשת עבודה את רוצה לדעת מי הבוס, הלקוח, הקולגה, מהן הגדרות התפקיד ורמת השכר. מנגד, כשאת מחפשת זוגיות את משום מה לא יושבת להגדיר אותה עד לפרט האחרון.

אז לפני שנתחיל, תשאלי את עצמך: האם את באמת רוצה זוגיות? ואם כן, איך את רוצה שהיא תיראה? ...

פרק 1: אהבה בתחנת דלק
לפתוח את הלב

כמה חיפשתי אהבה. כמה נפלתי. מי לא היה שם, מגברים שעשו לי גוסטינג ועד נרקיסיסטים שהראו תמונות שלי לאמא שלהם אחרי הדייט הראשון, דיברו על עתיד משותף בשני, ובלילה השלישי התחבקו עם מישהי שהיא לא אני.

בשמונה השנים אחרי שהתגרשתי הייתי בדייטים הזויים, מצחיקים, מרתקים, מעניינים, שוברי שגרה ושוברי לב. יצאתי עם פרופסור, עם אחד שבקושי סיים תיכון, עם גיי בארון, מיליונר, אביון, צעיר, מבוגר, בוגדן, נאמן, מפנק, מרסק.

בחלקם התאהבתי, את חלקם עזבתי, ולהיפך. לפעמים לא ידעתי לבחור בין שלל המחזרים ולפעמים ישבתי גלמודה על הספה, מרגישה הכי בודדה בעולם, בלי אף אחד באופק.

רציתי מישהו שיראה "אותי", שלא יגיד עליי שאני מפחידה, שאני חזקה מדי. רציתי גבר עם ביטחון עצמי, שירגיע אותי כשהפתיל הקצר שלי נשרף. רציתי גבר שיודע להחמיא בלי לחשוב שאני "אתפוס תחת" (ציטוט עלוב ומדויק).

יש בכלל מישהו כזה? אולי הגזמתי בדרישות? בטוח הגזמתי. ואם יש אדם כזה שיגיע לפתחי, מהר מאוד הוא יבין שאני לא מלכה, בטח לא נסיכה, מקסימום אחותה הקוטרית והביקורתית של סינדרלה.

השנים חלפו ואני החלפתי בני זוג בקצב מסחרר, כי לא מצאתי את שאהבה נפשי ולא הסכמתי להתפשר. במשך כל הזמן הזה, האמנתי שיום יבוא ויהיה לי מישהו כמו שאני מאחלת לעצמי. 

גיל 48 הגיע ונתקפתי במרמרת יומולדת קלאסית. על מנת לא לשקוע יותר מדי ברחמים עצמיים נטלתי את עצמי לריטריט שהתקיים במלון בצפון הארץ. נסעתי לבד, פעם ראשונה בחיים.

ערב קודם לכן העברתי את ההרצאה אני מלכה לנפגעות פעולות איבה, במסגרת אירועי יום האשה. בתום ההרצאה ניגשה מישהי לדבר איתי ואחר כך המשכנו להתכתב במסנג'ר. כשחיכיתי לחדר במלון היא צצה מולי בלובי, גם היא הגיעה לריטריט!

למחרת הציעה שנקפוץ ליקב באזור. אספנו שתי חברות מהסדנה ושלוש שעות ושלושה בקבוקים מאוחר יותר נזכרנו שחייבות לחזור.

הנשים ביקשו לקנות סיגריות ועצרנו בתחנת דלק. החברה החדשה שלי ביקשה שייקנו לה מנטול ונשארנו לצחקק ברכב.

לפתע נדחף פרצוף נאה ושאל: "מי פה ביקשה מנטול? שמעתי במקרה את החברות שלכן ואין בחנות, אבל יש לי ברכב".

אחר כך הסתכל עליי והחמיא: "את יפה".

החברה החדשה הלכה איתו להביא את הסיגריות, וכשחזרה הודיעה שהוא גרוש ושנתנה לו את המספר שלי.

איך קוראים לו? שאלתי.

לא יודעת, ענתה.

מה הוא עושה?

לא יודעת, ענתה.

הוא נוחר בלילה?

כנראה, ענתה.

איפה הוא גר?

את זה היא דווקא ידעה ונקבה בשם של מושב מרוחק.

חיכיתי שיתקשר כדי למצוא סיבות למה זה לא יילך. גם למחרת חיכיתי שיתקשר. רק אחרי שבוע, כשכמעט שכחתי, הוא נזכר: "היי גאיה", כתב בווטאצפ, "כשאחזור אשמח להיפגש איתך לצהריים".

לא ידעתי לאן הלך ומאיפה יחזור. האגו שלי הרים ראש, אבל הזכרתי לו שתכף יומולדת ואנחנו רוצים להיות בזוגיות, אז עניתי "בכיף". הוא שלח סמיילי.

ונעלם.

יומולדת 48 הגיעה ולא שמעתי ממנו. עוד נרקיסיסט שעושה גוסטינג, חשבתי.

כשעברתי על הברכות בפייס מצאתי ברכה מגבר לא מוכר. נכנסתי לפרופיל שלו, אבל הוא היה חסום. רק תמונות בודדות היו גלויות ובאחת מהן נערה יפה.

שלחתי תודה על הברכה ופלירטטתי קלות: "זאת הבת שלך"? שאלתי. הוא השיב מיד: "קראתי לה גאיה לפני שהכרתי אותך".

מי מכיר אותך בכלל, חשבתי.

"מחר אני במרכז, רוצה להיפגש?" שאל.

פתאום קלטתי עם מי אני מדברת. התמונה בווטאצפ אישרה: זה אותו אחד.

הסקרנות הרגה את החתול, אמרתי כן.

הפעם הוא לא נעלם. ישבנו שש שעות על הבר ומאז לא נפרדנו זה מזו. עוד מעט אנחנו שבע שנים אבל מי סופר אני.

יש אהבה והיא תנצח.

פרק 2: מה יהיה אם הקשר יצליח?
שינוי דפוסי חשיבה

קשה למצוא אהבה.

כל הטובים תפוסים.

כל הגברים בוגדים.

כל הגברים נרקיסיסטים.

גרושה היא סחורה פגומה.

גברים מפחדים מנשים חזקות.

הוא יגלה שאני לא כמו שהוא חשב.

ואז הוא יעזוב.

כולנו אומרות לעצמנו משפטים כאלה, בזמן כזה או אחר. למשפטים האלה קוראים "אמונות מגבילות", מפני שהם הופכים לאמונה שמגבילה את זווית הראייה שלנו וחוסמת לנו אפשרויות.

 

אמונה מגבילה נוצרת כשאני "מוכיחה" לעצמי שהמשפטים נכונים. סיפרתי לעצמי שאני אלופה בדייטים כי אני משעשעת (וחובבת וויסקי), אבל גברים עוזבים כשהם מגלים שאני רצינית מדי – וצדקתי.

סיפרתי לעצמי שאני רוצה זוגיות אבל זה לא יעבוד כי אני חייבת ספייס – וצדקתי.

איך אני יודעת שצדקתי? כי ראיתי את זה קורה מול עיניי.

מה שלא ראיתי, ולא הבנתי, זה שאני מספרת לעצמי סיפורים ואז גורמת להם להתרחש במציאות.

למשל, אמרתי לעצמי שאני רוצה זוגיות, אבל האמת היא שפחדתי ששוב יישבר לי הלב, ואז יישבר לי הגב כשאתכופף לאסוף את הרסיסים.

או למשל, רציתי זוגיות אבל תת המודע הרגיש שחונקים אותו.

רגע... מה יהיה אם הקשר באמת יצליח? נגור באותה דירה? נתחתן? אני אצטרך להיות נחמדה לילדים שלו? ואם הם לא נחמדים? ואם הילדים שלי לא יאהבו אותם? ומה פער הגילאים ביניהם?

הוא ישאל כמה עלה לי השופינג? אני אתחיל לשקר שזה בסייל? אולי הוא מפהק בלי לשים יד? או מחטט עם הזרת בין השיניים? אולי הוא נוחר? אולי אני נוחרת! הוא עדיין יחשוק בי? ומה עם הספייס?

אני נחנקת, לא מתאים לי, לא רוצה אותו ואת הילדים שלו, עזבו אותי באמשכם.

לא הייתי מודעת לסט המחשבות שניהל אותי. הייתי בטוחה שאני שולטת במצב, לא היה לי מושג שתת המודע שלי צוחק כל הדרך לבנק הגברים ונתקע על עובר ושב.

לא הייתי מלכה ששולטת בהרגלים שלה, אלא עבד נרצע שלהם. רק כשהבנתי שאני חוששת מאינטימיות, הייתי מסוגלת להתמודד איתה.

הרחבתי את גבולות המבט ומצאתי גברים, שאולי לא היו מה שאני *רוצה*, אבל היו בדיוק מה שאני *צריכה*.

 

איזה אמונות מגבילות אותך מלהתקדם בחיים שלך?

אולי את לא חושבת שזו אמונה, אבל בטח יש לך איזו אמת על העולם, אמירות כוללניות, כמו "הכל זה מלמעלה", "כסף הולך לכסף", "ילדים לפני הכל"...

ערכי רשימה של אמונות כאלה, וכתבי:

מה יקרה אם תדליקי גפרור ותשרפי כל אמונה ואמונה?

מה מפחיד כל כך בלקחת אמונה שאת חיה לאורה שנים רבות ולהפוך אותה על פיה?

ומה הסיפוק הגדול שזה נותן לך אחרי שאת עושה את זה?

פרק 3: התקף חרדה במאלדיבים
לצאת מאזור הנוחות

מסיבות טבע. ספארי צלילות. סקי. אם מישהו היה אומר לגאיה החננה, תולעת הספרים, שהפשע הכי גדול שלה היה לפלח את "אקסודוס" מהספרייה כדי לקרוא אותו, שיום יבוא והיא תרקוד, תצלול, תגלוש - היא היתה נקרעת מצחוק.

 

הדבר הכי מסעיר שעשיתי בנישואיי היה לשבת עם זוג חברים במסעדה, להירדם אחרי תשע וחצי בערב ולעלות על בולדרים בטיולי ג'יפים.

כשהכרתי את פרק ב' התברר שמדובר בגבר הרפתקן, חובב אקסטרים ואנשים. מבחינתו, אין כיף גדול יותר מאירוח ספונטני של עשרים איש.

סליחה, יש כיף גדול מזה: לבשר לי על זה באקראי, כשהוא שואל אם יש מספיק קרח, אני שואלת בשביל מה, והוא עונה "לג'ין אנד טוניק".

בכל פעם שהבויפרנד הופיע עם ריגוש חדש, אמרתי "לא". מסיבות טבע זה של מסוממים, סקי לא בא בחשבון כי יש לי פחד גבהים, בצלילות נכנסים לי אדים למשקפת. 

בכל פעם הוא אמר בקול נעלב: "ממש מבאס שאני צריך להתחנן לבת הזוג שלי שתצטרף אליי".

לצערי, זה תמיד עבד עליי. לשמחתי, בכל פעם שיצאתי מאזור הנוחות שלי גיליתי שיצאתי מאזור הנכות. התגברתי על פחדים מטורפים וגיליתי בעצמי כוחות עצומים.

אני בנאדם עם מיליון מחשבות. מדיטציה בשבילי היא סיוט בל יתואר. המחשבות מתרוצצות, נתקלות אחת בשנייה. במסיבות גיליתי, שמוזיקת טראנס היא הדבר היחיד שמצליח להשתיק לי את המחשבות. מתברר שאשכרה יש דבר כזה, 'מדיטציית טראנס'.

כשהוא לקח אותי לספארי צלילות במאלדיבים התעקשתי שייתלווה אליי, למרות שאני בקבוצת המתחילים והוא כריש ותיק. הייתי דגיגה חסרת ניסיון, אחרי קורס כוכב באילת, שפתאום נזרקת למים העמוקים.

בעומק 18 מטר חטפתי התקף צונאמי של חרדה. הבויפרנד קלט את המצוקה, סימן בעיניו הטובות שהוא איתי, שאין לי מה לדאוג, והתחלנו לעלות באיטיות מכאיבה.

כשהסדרתי את נשימתי הוא הסביר בעדינות שחייבים לרדת, בגלל שאין דרך אחרת לצאת מהאוקיינוס. 

למחרת קמתי בחמש בבוקר וירדתי לצלול עם הקבוצה, מתוך אמונה שחייבים לעלות מהר על ההגה כדי למנוע טראומה. ו... תנחשו מה?... שוב התקף חרדה במעמקים! הפעם לא היתה לי אפשרות לצאת כי הבויפרנד העדיף להישאר לישון משום מה...

 

למרות התקפי החרדה שחטפתי, אני לא מתחרטת לרגע. יצאתי מאזור הנוחות, אתגרתי את עצמי, הוכחתי לעצמי שאני יכולה להתגבר על מכשולים נפשיים ופיזיים.

נ.ב:

כשעלינו אל פני האוקיינוס אחרי התקף החרדה, הבויפרנד אמר שחייבים לרדת, כי זו הדרך היחידה לחזור. הוא נשמע רגוע ומרגיע, מה שאפשר לי להתגבר על האימה ולצלול למעמקים.

רק כשחזרנו לארץ הוא סיפר שהיה בפאניקה מוחלטת, כי ראה שאין סירה באופק והבין שאם לא נצלול עכשיו, ברגע זה ממש, אכלנו אותה.

הוא שיחק אותה קול, כדי שלא אחטוף התקף חרדה נוסף.

לא היה לי מושג.

פרק 4: פרחים הם לא רק פרחים
אל תהיו מובן מאליו

הפרחים בשישי הפסיקו להגיע. בפעם הראשונה אמרתי לעצמי, טוב אין לו זמן, הוא עסוק בטירוף, אל תיתפסי לקטנות. חמש שנים את מקבלת זר לשבת כמו שעון, כל החברות מקנאות בך, כל בני הזוג שלהן כועסים שהוא הורס להם את התדמית. אז שישי אחד, מה כבר קרה.

בשישי הבא, בלעתי את הרוק ושלא כהרגלי נשכתי את הלשון ושתקתי. היו לו פגישות כל הבוקר, מלמלתי לעצמי, יודעת שהוא תמיד עסוק ותמיד מוצא את הזמן.

בשישי השלישי כבר לא התאפקתי ושאלתי אם זה מה שקורה אחרי חמש שנים. הבויפרנד אמר שמה פתאום, אל תקחי את זה לשם, אני יודע, זה לא בסדר, חיבוק.

שבוע אחרי זה הגיע עם זר חמניות, מהסוג שקונים מהר במכולת, ודחפתי אותו לצנצנת במבט נבול. אחר כך הוא טס ובימי השישי שלא היה פה הייתי משוכנעת במין אמונה ילדותית ששליח ידפוק בדלת ויביא פרחים מהחנות הקבועה ואני אעשה עם הבויפרנד פייס טיים ופניי יזרחו כשאגיד לו איזה כיף שחשבת עליי מרחוק.

אבל זה לא קרה.

כשרק התחלנו לצאת והוא היה מגיע עם זר מושקע, הייתי נמסה לשלולית של התרגשות. בעלי לשעבר לא האמין במחוות מהסוג הזה, פרחים במילא נובלים וזה מתחיל להסריח, אז מה הטעם. אם רציתי פרחים קניתי לעצמי והייתי צריכה להתמודד עם פינוי גופותיהם לפני שיתחילו להירקב במים.

אולי זו הסיבה שמעולם לא לקחתי כמובן מאליו את הפרחים של שישי. תמיד חיכיתי, כאילו זו הפעם הראשונה, כמו בימים שהייתי נוסעת לסבתא בחדרה, יודעת שאחרי החיבוק הגדול והעוטף שלה אני ארוץ למזווה הזעיר בקצה המטבח העוד יותר זעיר, וסבתא תעמוד כמו שומר הגלקסיה לצד המזווה ותוציא חפיסה של שוקולד לבן ומסטיק בזוקה במיוחד בשבילי, ואני ארטוט בציפייה ובהתרגשות ממעמד הטקס ומהידיעה שסבתא אוהבת אותי.

פרחים הם אף פעם לא רק פרחים. הם סימן קטן של 'חשבתי עלייך ואני מאושר לראות אותך מאושרת'. כשהם הפסיקו להגיע הרגשתי כמו מים מעופשים שעמדו יותר מדי בצנצנת. התחלתי לשאול שאלות על הזוגיות שלי, מה קורה בינינו, האם זו תחילת הסוף.

נזכרתי שהעליתי סטורי עם פרחים שקנה לי בשישי, ואשה שאני לא מכירה כתבה: "חמודה אל תתפלאי אם הוא בוגד בך, אחרת לא היה מביא לך פרחים". עניתי בחזרה: "שיבגוד, העיקר שיהיו פרחים לשבת" והוספתי סמיילי קורץ. לא חששתי מבגידה, היה לי ברור שהיא לא סומכת על גברים ולא מאמינה באהבת אמת.  

דווקא עכשיו, כשהזרים הפסיקו להגיע, הרגשתי נבגדת. לא בגלל אשה אחרת, אלא בגלל שהוא גדע טקס פרטי שהעמיק את החיבור בינינו.

אני יכולה לקנות לעצמי פרחים, ואני גם עושה את זה, אבל בזוגיות – בטח בפרק ב' – אנחנו צריכים להוכיח כל הזמן אחד לשנייה שאנחנו נמצאים בקשר מתוך בחירה, מתוך אהבה, לא ממחויבות.

שנינו זקוקים למחוות קטנות בשביל לשמר את הרומנטיקה בשגרת היומיום. כשאנחנו מתחילים לוותר על דברים שהסבו לנו רגעים קטנים של אושר, זה המקום שבו הזוגיות מתחילה להיות מים עומדים.

בשישי האחרון הוא נעמד בדלת עם זר מושקע ועיניים מחייכות. חייכתי בחזרה לתוך עיניו, נותנת לו לעטוף אותי בחיבוק גדול כמו של סבתא, רגע אחרי שהעניקה לי בחרדת קודש חפיסה של שוקולד לבן ושתי בזוקות ואמרה "לא לגמור הכל בבת אחת".

אני כבר לא אוהבת שוקולד לבן, ושנים לא לעסתי בזוקה. אבל את הרגש שהם מעוררים בי עד עצם היום הזה – אף אחד לא ייקח ממני לעולם.

פרק 5: איך תולים תמונה?
לא להישאב למלכודת ה"אנחנו"

"מאמי, כדי לתלות תמונות על קיר גבס אני צריכה מסמרים או דיבלים?", סימסתי לבויפרנד.
עד שענה, חיפשתי ביוטיוב 'איך תולים תמונה' והבנתי שכדאי שיהיה לי פלס (אין לי), מסמרים (דווקא כן), נייר דבק (כאילו משהו ימנע מהקיר להתפורר אחרי מה שאעביר אותו), ולהיזהר מחוטי חשמל.

זה לא שלא תליתי תמונות לבד בעבר. למעשה, כל הציורים שהיו תלויים אצלי בדירה הקודמת נתלו במו אצבעותיי, ודי בקלות, אפילו. לא הייתי צריכה להתייעץ, לשאול או לחכות לאף גבר מסוקס שיעשה את זה יותר טוב ממני.
והנה, פתאום אני מחכה. אני מחכה יותר מחצי שנה שהבויפרנד יתלה לי מראה מגדילה באמבטיה, יסדר את מוט האמבטיה שהתפרק, ובאופן כללי אני נוטה להסתמך על עזרתו, במקום להסתמך על עצמי.

שנים עשיתי הכל "ביחד" ודיברתי ב"אנחנו". כשהתגרשתי, למדתי שאני מסתדרת מצוין לבד, והיה לי כל כך טוב עם הלבד הזה, שלא הייתי צריכה עזרה מאף אחד.
כשנשרפה נורה קניתי חדשה, כשהמזגן טפטף הזמנתי טכנאי. היתה לי רשימת בעלי מקצוע שתוך דקה הגיעו וסידרו מה שאני לא יכולתי.
ואז נכנסתי לזוגיות.

כשהתחלנו לצאת והבויפרנד היה אוסף אותי, היינו יורדים מהבניין ותמיד הייתי פותחת את דלת האינטרקום. "רגע", הוא היה עוצר אותי, "תני לי לפתוח את הדלת".
אני יכולה לבד, עניתי לו.
"אני יודע שאת יכולה לבד", אמר, "אבל אני רוצה לפתוח עבורך".

זה היה מוזר ומביך ומצחיק ומקסים. בכל פעם היה צריך להזכיר לי, עד שהתרגלתי. ככל שהעמקנו בזוגיות התרגלתי שהוא עושה דברים למעני, ולמדתי להישען.
הפסקתי לתקתק עניינים לבד ולא הרגשתי איך אני נשאבת לדפוס האנחנו – לרגעים בהם אני ממתינה שידאגו לי במקום לדאוג לעצמי, ובזמן הזה לא קורה כלום.

אני מכירה את הדפוס הזה, הוא נכון לא רק בזוגיות, אלא בחיים עצמם. כשהיתה לי עוזרת אישית נתתי לה מטלה מסוימת ושחררתי מעצמי אחריות. במשך חודש מורט עצבים שאלתי מה עם זה מה עם זה מה עם זה, ובסיומו שחררתי אותה ועשיתי מה שהיה צריך תוך יומיים.

מבחינתי, לשחרר שליטה זה מאמץ נפשי עילאי, וכשאני כבר שמה נפשי בכפי אני מצפה מהצד השני שיעמוד בציפיות. הבעיה היא, שאני ממתינה לתוצאות שאמורות להגיע מגורם חיצוני ובזמן הזה אני לא עושה כלום.

אין ברירה, אני חייבת לתלות את התמונות לבד.
עמדתי מול הקיר ותהיתי איפה עוברים חוטי החשמל, כדי שלא אפגע בהם ובעצמי. לא היה לי מושג, בניגוד לסופרמן, אין לי עיני רנטגן אלא מולטיפוקל.
הנייד צפצף, הבויפרנד סופסוף ענה:
"אל תעשי כלום, שלא תתקעי את המסמר ביד. חכי שאבוא, לפחות יהיה מי שיחייג לאמבולנס".

אם זו לא אהבה, תגידו לי מה כן.

פרק 6: פה חשדתי
לסמוך על הבחירה הזוגית שעשית

באחד השיתופים לסופ"ש שאני מפרסמת ברשתות החברתיות התבטאתי נגד בגידות. מהתגובות לפוסט התברר לי שאני חיה בבועה, שכולם בוגדים והגיע הזמן שאתקדם.

או כמו שהגיבה העוקבת שרון: "רבאק מי לא מנהל היום רומן או ניהל או ינהל. בסדר. נו נו נו".

אז אהלן, נעים להכיר, גאיה קורן. לא ניהלתי, לא מנהלת ונודרת בלי נדר שלא אנהל.

אני לא אלוהי המוסר, אבל עוד יש בי את המצפון הזה שא.נשים כמו שרון שכחו למה הוא נועד.

אני לא מצליחה להבין ממתי בגידות הפכו לנורמה ואני הפכתי למיעוט. כמעט כולם בוגדים ונבגדים, בוגדות ונבגדות, והרבה חושבים שזה בסדר, כי "ככה עושים כולם".

אותי לימדו שאם כולם קופצים מהגג, שארד במדרגות.

אני לא כמו כולם. אני הילד שצועק "המלך עירום!" ומצביע על תופעה שהרוב נותן לה יד. או רגל. או בולבול.

בגידות קצרות-מועד ורומנים ארוכי-טווח תמיד היו ויהיו, אבל זה דבר אחד להבין מדוע הגעת למקום הלא בריא הזה ואיך אתה יוצא ממנו, וזה דבר אחר לגמרי להישאר שם כי, היי, זה לגיטימי. נו נו נו.

כשהייתי גרושה טרייה ונאיבית יצאתי עם גבר שאמר שהוא לא גרוש "אבל יש הסכם חתום במגירה". הוא נתן לי להבין שזה עניין פורמלי ורציתי זוגיות אז האמנתי. כעבור זמן קצר זה נגמר ונפרדנו כידידים. 

שנה חולפת. אני עושה שופינג ומזהה אותו בבית קפה עם קולגה מהעבודה. אני ניגשת להגיד שלום, כשהקולגה מכריז בפליאה: "איך גאיה דומה לאשתך!"

הוא רצה למות.

גם אני רציתי שימות.

משבר אמון הוא אחד הקשים לריפוי. בגידה מערערת את הדימוי העצמי, היא מנפצת את הביטחון, מצמיחה קרניים.

את מתחילה לתהות אם הכל שקר ומה בכלל אמת בחיים שלך.

לקליניקה 'אני מלכה' מגיעות נשים שעולמן התהפך עליהן ברגע. אחת קיבלה טלפון ממאהבת שנמאס לה לשמוע את ההבטחות 'מחר אני עוזב', אחרת גילתה שבעלה לא הולך להתפלל אלא להשתרלל, ויש את זו שבעלה הסביר לה שאם עושים את זה בחו"ל זה לא נחשב בגידה.

אני מטפלת בהן, מדביקה את ליבן השבור בסופר-גלו עמיד לדמעות. אני עוזרת להן לבטוח מחדש בגברים, ולפני הכל לסמוך על עצמן שבפעם הבאה יבחרו נכון.

הצורך לבגוד יושב על העלאת הערך העצמי, על מחסור בתשוקה, על דמות הירואית שאתה מת למכור למי שלא צריכה לאסוף אחריך גרביים מסריחים מהרצפה.

למה להתעסק עם כסף, ילדים, למכור בית, להסביר לאנשים, להסביר לעצמך איך הידרדרת למצב הזה - כשאפשר להרשים מישהי מהצד?

וזה לא מפסיק אצל נשואים. גם בפרק ב' ממשיכים לבגוד, שזה שיא הטמטום.

כבר עשית רילוקיישן לעולם הגו"ג, אין ילד משותף לקום אליו בלילה, אז בשביל מה להישאר עם אחת ולהתגנב אל אחרת?

פרק ב' אמור להיות תיקון, לא חיקוי עלוב של נישואים מקולקלים.

עיוני לא בוגדת.

אין לי זמן, אני לא יודעת לשקר ויש לי יותר מדי צלוליט.

אני גם לא מעוניינת להיות נאורה ופוליאמורית. אין לי סבלנות לתחזק שלושה גברים במקביל. בקושי אחד אני מצליחה...

בואו נהיה נאמנים לבנות ובני הזוג שלנו, ובואו קודם כל נהיה נאמנים לעצמנו.

"כשאתה בוגד באדם אחר, אתה בוגד גם בעצמך" - יצחק בשביס זינגר. 

פרק 7: מה זאת אהבה?
תזכורת יומיומית למוח 

מה זאת אהבה?

שהוא משאיר לך את הביס האחרון בצלחת,

שהוא לא משאיר - אבל את לא אוכלת לו את הראש על זה,

שהוא עוד פעם שכח להגיד לך שהזמין 200 איש לצהריים בקטנה

אבל את לא כועסת כי את יודעת שזה מטעין אותו

והוא לא כועס שבאיזשהו שלב את נעלמת הביתה.

לגור בבתים נפרדים,

שמותר לך לישון לבד כשאת צריכה ספייס,

אבל חסר לו שהוא יבקש לישון בלעדייך.

שהוא רואה טלוויזיה בחדר השינה על השתק,

וכשהוא נרדם - את רואה בעוצמה 10 כי את חצי חירשת ממסיבות טבע.

מסיבות טבע.

נשיקות דביקות בכל מקום,

להגיד את כל האמת בפרצוף, אבל בכבוד,

להגיד לו אלף פעם "אתה יודע כמה?"

והוא יגיד שיותר.

לזכור, במיוחד כשאת כועסת עליו, שהוא רוצה שתהיי מאושרת

ושהוא מצחיק אותך

ומרגיע אותך כשאת לא רגועה

ומרשה לך לשים עליו רגל בלילה כאילו את לא עושה לו נמק דרגה חמש...

וקונה לך פרחים כל שישי כי הוא אוהב (פרחים. ואותך).

לדעת לריב,

להוריד אותו מהעץ,

לזכור שיש עץ.

לדבר יפה, לא לקלל, לא להיעלם, לא לשתוק.

לדבר.

לדבר.

לדבר.

להזכיר לו שאני כאן בשבילו,

לתת לו ביטחון שאני שלו והוא שלי,

לדעת שלא רק יהיה טוב, כבר עכשיו טוב.

ולהגיד:

אני

אוהב.ת

אותך.

פרק 8: רק מדובשו, לא מעוקצו
הסוד: לגור בנפרד

"ריאל מדריד נגד זה", הוא עונה כשאני צועקת לו מי נגד מי.

"נגד מי?", אני שואלת.

"שחטפפפפק", הוא אומר.

"מה אתה ממציא?" אני כועסת, מפריעה לו באמצע משחק כדורגל. "מי משחק? נוווו, למה אתה לא עונהההה"??

"שחסמתתצתצ", הוא מחרחר.

אולי יש לו קורונה. אולי קשה לו לנשום. מה המספר של מד"א, 101? 102? אני אף פעם לא זוכרת. מה אעשה ברגע האמת? רק שלא ימות לי.

הוא בסלון ואני בחדר של הבן שלו, אותו הסבתי לחדר עבודה מאולתר. מעניין אם הוא בסדר, אני מהרהרת במצבו הרפואי מבלי לקום מהכסא. האצבעות שלי מקלידות בגוגל ומוצאות: שחטאר דונצק. מי היה מאמין, הוא לא עומד למות. אשכרה יש קבוצה כזאת, עם שם של התעטשות.

אנחנו גרים ביחד. שלוש מילים שלא האמנתי שאוציא מדל שפתיי. זה לא במאנילה שלי, לא בחרתי את העניין, התזה שלי נשענת על חיים משותפים בבתים נפרדים – ככה נשמרות ההרמוניה, התשוקה, ההתלהבות, הסקרנות. ככה הוא לא רואה אותי מסירה שערות מהרגליים (אין לי, נולדתי חלקה כמו כל הנשים באשר הן שקרניות), הוא לא מתלונן על כוויות דרגה ג' בגלל שהתקלחתי בשישים מעלות, ואני לא נאלצת לגעת במושב האסלה כדי להוריד אותו למקומו הראוי.

 

יש כל כך הרבה יתרונות בלגור לבד, את עם ילדייך והוא עם ילדיו, נפגשים כשנוח, מסתובבים עם תחתוני גומי בלי גומי וחולצת כתמים כשלא נוח. 

אין כמו להיות עם ולהרגיש בלי – זה הבונוס של פרק ב', רק מדובשו, בלי עוקצו. חלית? נפצעת? רבת? מישהו עלה למישהי על העצבים? כל אחד פורש למשכנו, ישן עם ידיים פרושות לרוחב המיטה, וחוזר למערכת היחסים בכוחות מחודשים.

זה לחיות את החלום בלי הקטע של יקיצה מסיוט, אלא שכרגע אני בין בתים: עזבתי את הבית שבו הבאתי לעולם שני ילדים (וכלב), התגרשתי והתאהבתי, ועד שאעבור לארמוני החדש אני מתגוררת בביתו של הבויפרנד, שהתמלא בסלסלות איפור, מברשות פן, מחליקים, נעלי עקב ונרות ריחניים כאילו אנחנו סבון של פעם.

אולי תתרגלי ולא תרצי לעזוב, הם אומרים לי. "הם" זה כולם כמעט – אלה שלא מבינים איך אפשר בלי לישון כפיות ואלה שמקנאים שיש לנו לאן לברוח. 

אני לא ממש זוכרת איך זה לחיות עם מישהו, ועוד לא השתחררתי מהתחושה שאני אורחת. אמנם אורחת רצויה מאוד, אבל כזו שצריכה להשאיר כיור נקי ולעשות כביסה (בטח כשמיקמתי את המכונה והמייבש במזווה שלו...). אתמול הוא חזר הביתה וראה אותי יושבת על ספת הבד האפורה, מנסה לקפל כביסה. "לא צריך", הוא נבהל מול חולצה שפעם היתה לארג' ועכשיו סמול גדול עליה.

"עזבי, תני לי, אני אעשה את זה. נו שחררי, גאיה, עזביייי", הוא משך ממני את החולצה ז"ל והשתנק מצחוק עד שיצא לו שחטאר דונצק מהנחיריים.

השבוע פגשתי אשה שלא הבינה איך אפשר לגור בנפרד כשאתם זוג. "אני בתקופת אבל", היא הודיעה כשצנחה שמוטת כוחות על הספה. "הוא הבטיח שנגור ביחד, אני, הוא והילדים של שנינו, ועכשיו הוא לא רוצה. הוא עבד עליי. הבטיח בית משותף וחיים משותפים, וחזר בו. אם לא גרים ביחד זה רדוד".

החלום ושברו, היא קוראת לזה. חתול בשק. הבטחה שלא מומשה. מבחינתה, אם לא גרים ביחד אין טעם למערכת יחסים, זה או הכל או כלום.

 

אני מציעה לה להשתחרר מגישת האו-או ולאמץ את שיטת הגם וגם. רובנו שבויות (ושבויים) בגרסה הרומנטית שכוללת ביג הפי פמילי, כשבמציאות רוב המשפחות הן לא בדיוק סמל לג'וי אנד הפינס.

כשאת מגיעה לפרק ב' זה עוד יותר מורכב, בטח כשיש ילדים שעדיין גרים אתכם. גם כשהילדים מסתדרים ביניהם מעולה, יכול להיות שלאחד מכם תהיה ביקורת על אופן החינוך שלכם, על מידת ההתערבות של הגרוש/ה, על ההתנהגות של הילד (שלך). זה מכניס מתח ודם רע ליחסים. נכון, אפשר להתמודד ולהתגבר, אבל לא תמיד ולא בכוח.

 

למצוא אהבה אמיתית, מחוברת נפשית ופיזית, זה לא סיפור פשוט, בטח אחרי גירושים. "זה רדוד רק אם אין לך עומק במערכת היחסים", אני אומרת לה. "מגורים משותפים לא מבטיחים אושר, וגם לא הפלי אבר אפטר. לעשות דברים ביחד, לצקת תוכן לזוגיות שלכם, להיות החברים הכי טובים – זה מה שמחזיק קשר, ולא גג אחד מעל הראש".

בסוף שחטאר ניצחו 3:2. אפצ'י.

פרק 9: ילדים זה שמחה
ההבדל בין משפחה לזוגיות

באמצע הארוחה הבן שלו לקח את הצלחת והתיישב מול הטלוויזיה. "בוא לשולחן, לא אוכלים בסלון", אמרתי.

הבן שלו התעלם. אולי לא שמע. חזרתי על הבקשה.

בעיני רוחי ראיתי איך המזון צונח ומכתים את השטיח הבהיר, אז נשמתי עמוק, מחלתי על כבודי שנפגע מההתעלמות, וביקשתי פעם שלישית.

זה בכלל לא השטיח שלי. גם לא הבית שלי. אני, הוא והילדים של כל אחד מאיתנו יושבים אצלו. מצידי שיהרסו את כל הבית, שילכלכו, מה אכפת לי. אבל זהו, שאכפת לי. אני יודעת שהוא אוהב את השטיח, חוצמיזה שאותי גידלו שארוחה משפחתית אוכלים סביב שולחן.

"שיאכל איפה שהוא רוצה", סינן הבויפרנד בעיניים צרות.

נדהמתי. גם אצלו אין דבר כזה לאכול מול הטלוויזיה.

בחושיי הלא תמיד מחודדים, הבנתי שעברתי על חוק לא כתוב בזוגיות פרק ב':

בחיים אל תעירי לילדים שלו אם את לא חייבת. אם לא מדובר באירוע מסכן חיים, אל תסכני את החיים שלך באמירה מיותרת.

אין דבר נפיץ יותר מסוגיית הילדים בפרק ב'. את רוצה שהם יאהבו אותך, מקווה שתאהבי אותם, שהילדים שלך יאהבו אותם, את הבויפרנד, ולהיפך.

זה שאת והוא התאהבתם ויש לכם זוגיות נהדרת, לא אומר שגם מערכות היחסים בין כולכם יהיו מוצלחות. יש הרבה בורות שצריך להיזהר מהם, מלא תמרורים שצריך ללמוד.

בעוד שבפרק א' את יכולה להישאר נשואה שנים על גבי שנים רק בגלל "המשפחה", הרי שבפרק ב' את נשארת בגלל האהבה.

אחד הסודות להצלחה בפרק ב' שכולל ילדים הוא לעשות הפרדה בין דת ומדינה, או במקרה הזה – בין משפחה לזוגיות.

משפחה, במקרים מסוימים, משולה לדת. יש הורים פנאטים, שאוי ואבוי למי שיפגע בקדושת המשפחה.

אחת המטופלות שלי, לדוגמה, נאלצה לסיים קשר, מפני שבן הזוג שלה היה עבד נרצע לגחמות של בתו, שרצתה את אבא רק לעצמה. מטופלת אחרת לא הסתדרה עם הבן של החבר, שהיה חצוף וחסר גבולות.

בשני המקרים, האב שם את ערכי המשפחה מעל הזוגיות ולא מתח גבולות ברורים ביניהם.

בניגוד לדת, המדינה זו הממלכה הפרטית שיצרנו לעצמנו, רק אני, הוא והזוגיות שלנו. בלי רעשי רקע, בלי נספחים. שנינו שגרירים של רצון טוב להנעים זה לזו.

מאז אותה ארוחה, אני לא מעירה לילדים שלו והוא מצידו גם לא מעיר להם. זה סידור שעובד מצוין.

אני מסרבת להיות אמא חורגת, כי עוד לא הומצאה האגדה שבה יש לה קונוטציה חיובית. בסוף היא תמיד מכשפה. אי לכך, גם אם מתחשק לי להעיר, אני סותמת. אולי זה הסוד לכך שהילדים שלו מחבבים אותי (נדמה לי), והתמזל מזלנו והילדים שלנו מסתדרים מדהים ביניהם ואיתנו.

לפעמים אני שומעת את הבויפרנד מדבר בטלפון וכשאני שואלת עם מי, הוא עונה "מיקה". כן, לפעמים הוא והבת שלי משוחחים בטלפון בלי קשר אליי. זה מרגש ומפעים אותי כל פעם מחדש.

לפני שנים ספורות הבויפרנד הפך לסבא, ומיקה חשבה שיהיה מצחיק ללמד את הנכד לקרוא לי סבתא גאיה.

הילד אולי קטן, אבל מבין את החיים. כשהוא פונה אליי ב"סבתא גאיה" וכולם מלבדי נקרעים מצחוק, הוא קולט שהוא עדיין צעיר, וחבל.

עוד בטרם יבשה המילה "סבתא" על שפתיו, הוא מתקן: "סב.. אה.. גאיה, אפשר את המפתחות של האוטו?"

אני נותנת לו. כל עוד הוא לא קורא לי סבתא, שינהג.

פרק 10: אהבה זה (לא) כואב
למילים יש כוח

אני שרופה עליך

מטורפת על הצורה שלך

קרועה

חולה

מתה...

אהבה זה כואב, מה כואב, למות. אנחנו מחפשות אהבה טובה ואמיתית, חולמות על "אהבה בריאה", אבל איך נשיג אותה אם כל עולם המושגים שקשור אליה, חולה?

מלמדים אותנו שאהבה דוקרת, לא שאהבה מלטפת. מדברים איתנו במונחים של קנאה, לא של פירגון. דווקא כשמדובר בנושא היחיד שמצדיק את קיומנו עלי אדמות, אנחנו משתמשות במונחי הרס במקום בבנייה, במילים מחלישות, באפס חשיבה חיובית.

"עזה כמוות אהבה", אמר שלמה המלך החכם באדם, אך בואו נזכור שלאיש היו אלף נשים. אולי היה לו על מה להתבסס, אבל הוא לא נשאר יותר מדי זמן במקום אחד כדי לבדוק.

לרוב בני התמותה יש בת זוג אחת, לחלקם עוד אחת לא חוקית, ועוד אחת אם הם פוליאמורים. רוב מערכות הנישואים נראות אותו דבר: גבר ואשה מתאהבים, נכנסים לשגרה, מתחילים לריב, ממשיכים, מדביקים עם ילד, ועוד אחד, משתעממים, ומחפשים ריגושים.

למרות שחיי הנישואים של חלקם זה כישלון מוחלט בהתאמה הבינאישית, הם יחוו את הגירושים שלהם ככישלון ולא כמשוב להצלחה בהמשך חייהם.

זה קורה, בגלל שהמוח האנושי נשאב לכאב ולפחד, שני מנגנונים הישרדותיים ששומרים עלינו מצד אחד וכובלים אותנו משאר הצדדים.

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורי מעשיות כגון: פרידה זה מוות; להיות לבד זה השטן; כל השווים נשואים; כולם בוגדים.

דפוסי המחשבה שלנו, על אהבה ועל החיים, התקבעו אי-שם בילדותנו והם מנהלים את חיינו. הם הבוסים שלנו, המפקדים, רק תנסי לסטות מהדרך והם ישגרו פקודה להחזיר אותך למקום הרגיל שלך.

כדי להיפטר מהרגל (ומחשבה שלילית היא חתיכת הרגל מגונה) צריך הרגל שיחליף אותו. המדע כבר הוכיח שדיבור עצמי חיובי יכול לשנות את החיווט החשמלי במוח שלנו, ולכן גם אם אין אופציה להחליף סביבת מגורים, בעל, אשה, ילדים, אפשר לשנות את הדפוסים בעזרת שינון וחזרתיות על מנטרות מעצימות.

ככל שאני אספר לעצמי שמגיעה לי אהבה גדולה וענקית כי אני מיוחדת וראויה לה, כך המוח שלי יתחיל להפנים שאני זקוקה לזוגיות ממקום של כבוד.

ככל שאספר לעצמי שיש זוגיות שבה לא נריב ולא נכעס ולא נשתוק, אלא נצחק ונתכרבל, כך הזוגיות שלי תהיה רכה, מיטיבה, אוהבת.

אהבה זה נעים.

אהבה היא טעם החיים.

אהבה היא תמיד מדויקת.

ואם לא, זאת פשוט לא אהבה.

סלפי עם דני.jpg

אני מקווה שאהבת ומצאת תשובות במדריך לזוגיות מאושרת בפרק ב'.

אני רוצה להזכיר, שמה שעובד לזוג אחד, לא חייב לעבוד אצל זוג אחר.

לכל אחד יש ערכים מרכזיים שמנהלים אותו. מה שחשוב זה שהערכים שלכם יתאימו. 

ולאהוב. ולצחוק מלא. ולוותר. אבל בלי לוותר על הכבוד.

שלך בהערכה,

גאיה קורן

מנחה לאהבה עצמית וזוגית

מאסטר NLP להצלחות

מלווה פרטנית להצלחה בגירושים. משלב ההתלבטות ועד פרק ב'.

מרצה, 'אני מלכה', 'סוף זה תמיד התחלה'

מחברת הספר 'אני מלכה גרושה באושר'

מנחת הפודקאסט 'אני מלכה גרושה באושר'

מנחת סדנאות העצמה 

ואשה אופטימית רוב הזמן -

והרוב קובע.

אשמח לשיתוף שלך - כיצד המדריך לזוגיות מאושרת בפרק ב' יעזור לך מעכשיו בחיי האהבה