פרק 8: רק מדובשו, לא מעוקצו
הסוד: לגור בנפרד

"ריאל מדריד נגד זה", הוא עונה כשאני צועקת לו מי נגד מי.

"נגד מי?", אני שואלת.

"שחטפפפפק", הוא אומר.

"מה אתה ממציא?" אני כועסת, מפריעה לו באמצע משחק כדורגל. "מי משחק? נוווו, למה אתה לא עונהההה"??

"שחסמתתצתצ", הוא מחרחר.

אולי יש לו קורונה. אולי קשה לו לנשום. מה המספר של מד"א, 101? 102? אני אף פעם לא זוכרת. מה אעשה ברגע האמת? רק שלא ימות לי.

הוא בסלון ואני בחדר של הבן שלו, אותו הסבתי לחדר עבודה מאולתר. מעניין אם הוא בסדר, אני מהרהרת במצבו הרפואי מבלי לקום מהכסא. האצבעות שלי מקלידות בגוגל ומוצאות: שחטאר דונצק. מי היה מאמין, הוא לא עומד למות. אשכרה יש קבוצה כזאת, עם שם של התעטשות.

​

אנחנו גרים ביחד. שלוש מילים שלא האמנתי שאוציא מדל שפתיי. זה לא במאנילה שלי, לא בחרתי את העניין, התזה שלי נשענת על חיים משותפים בבתים נפרדים – ככה נשמרות ההרמוניה, התשוקה, ההתלהבות, הסקרנות. ככה הוא לא רואה אותי מסירה שערות מהרגליים (אין לי, נולדתי חלקה כמו כל הנשים באשר הן שקרניות), הוא לא מתלונן על כוויות דרגה ג' בגלל שהתקלחתי בשישים מעלות, ואני לא נאלצת לגעת במושב האסלה כדי להוריד אותו למקומו הראוי.

יש כל כך הרבה יתרונות בלגור לבד, את עם ילדייך והוא עם ילדיו, נפגשים כשנוח, מסתובבים עם תחתוני גומי בלי גומי וחולצת כתמים כשלא נוח. 

אין כמו להיות עם ולהרגיש בלי – זה הבונוס של פרק ב', רק מדובשו, בלי עוקצו. חלית? נפצעת? רבת? מישהו עלה למישהי על העצבים? כל אחד פורש למשכנו, ישן עם ידיים פרושות לרוחב המיטה, וחוזר למערכת היחסים בכוחות מחודשים.

זה לחיות את החלום בלי הקטע של יקיצה מסיוט, אלא שכרגע אני בין בתים: עזבתי את הבית שבו הבאתי לעולם שני ילדים (וכלב), התגרשתי והתאהבתי, ועד שאעבור לארמוני החדש אני מתגוררת בביתו של הבויפרנד, שהתמלא בסלסלות איפור, מברשות פן, מחליקים, נעלי עקב ונרות ריחניים כאילו אנחנו סבון של פעם.

​

אולי תתרגלי ולא תרצי לעזוב, הם אומרים לי. "הם" זה כולם כמעט – אלה שלא מבינים איך אפשר בלי לישון כפיות ואלה שמקנאים שיש לנו לאן לברוח. 

אני לא ממש זוכרת איך זה לחיות עם מישהו, ועוד לא השתחררתי מהתחושה שאני אורחת. אמנם אורחת רצויה מאוד, אבל כזו שצריכה להשאיר כיור נקי ולעשות כביסה (בטח כשמיקמתי את המכונה והמייבש במזווה שלו...). אתמול הוא חזר הביתה וראה אותי יושבת על ספת הבד האפורה, מנסה לקפל כביסה. "לא צריך", הוא נבהל מול חולצה שפעם היתה לארג' ועכשיו סמול גדול עליה.

"עזבי, תני לי, אני אעשה את זה. נו שחררי, גאיה, עזביייי", הוא משך ממני את החולצה ז"ל והשתנק מצחוק עד שיצא לו שחטאר דונצק מהנחיריים.

​

השבוע פגשתי אשה שלא הבינה איך אפשר לגור בנפרד כשאתם זוג. "אני בתקופת אבל", היא הודיעה כשצנחה שמוטת כוחות על הספה. "הוא הבטיח שנגור ביחד, אני, הוא והילדים של שנינו, ועכשיו הוא לא רוצה. הוא עבד עליי. הבטיח בית משותף וחיים משותפים, וחזר בו. אם לא גרים ביחד זה רדוד".

החלום ושברו, היא קוראת לזה. חתול בשק. הבטחה שלא מומשה. מבחינתה, אם לא גרים ביחד אין טעם למערכת יחסים, זה או הכל או כלום.

אני מציעה לה להשתחרר מגישת האו-או ולאמץ את שיטת הגם וגם. רובנו שבויות (ושבויים) בגרסה הרומנטית שכוללת ביג הפי פמילי, כשבמציאות רוב המשפחות הן לא בדיוק סמל לג'וי אנד הפינס.

כשאת מגיעה לפרק ב' זה עוד יותר מורכב, בטח כשיש ילדים שעדיין גרים אתכם. גם כשהילדים מסתדרים ביניהם מעולה, יכול להיות שלאחד מכם תהיה ביקורת על אופן החינוך שלכם, על מידת ההתערבות של הגרוש/ה, על ההתנהגות של הילד (שלך). זה מכניס מתח ודם רע ליחסים. נכון, אפשר להתמודד ולהתגבר, אבל לא תמיד ולא בכוח.

למצוא אהבה אמיתית, מחוברת נפשית ופיזית, זה לא סיפור פשוט, בטח אחרי גירושים. "זה רדוד רק אם אין לך עומק במערכת היחסים", אני אומרת לה. "מגורים משותפים לא מבטיחים אושר, וגם לא הפלי אבר אפטר. לעשות דברים ביחד, לצקת תוכן לזוגיות שלכם, להיות החברים הכי טובים – זה מה שמחזיק קשר, ולא גג אחד מעל הראש".

​

בסוף שחטאר ניצחו 3:2. אפצ'י.