מתחביביי: לשבת על הבר ולנחש מי בדייט ומי רוצה לתקוע מזלג בבנזוג. ממסקנותיי: זה לא סותר.
בדיוק לפני שש שנים נבראתי מחדש. למתבונן התמים בחוץ נראיתי אותה גאיה שהוא מכיר, אבל אפילו אני לא הכרתי את עצמי. אחרי עשור וחצי של חיי נישואין הייתי מגורשת-מגורשת-מגורשת והתחלתי לחשב מסלול מחדש. את הימים הראשונים בהם למדתי ללכת אני זוכרת כמו שזוכרים תינוקות בני חודש: במעומעם ובעיקר מתמונות, ומחתלתולה שורטת הפכה לנמרה בוגרת (חכו, עוד נגיע לעניין הזה של הקוגרית). אחרי שנים בהן דיברתי ב"אנחנו", התחלתי לבדוק מי זו "אני" והבנתי שהייתי צריכה לאבד את עצמי כדי למצוא את עצמי.
לא רק את עצמי מצאתי. לחיים שלי נכנסו חברות חדשות, מושגים חדשים (מילפית, שאלוהים תעזור לי), גברים מסוגים שונים (יש גם תתי-זנים, מוסף בפני עצמו), הייתי כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים. כל שישי קיבלתי זרי פרחים ממחזרים, למדתי מטעויות (ואז חזרתי עליהן) ובעיקר נהניתי מחיים שלא ידעתי שקיימים מחוץ לבועה.
שש שנים חלפו. אני מכירה את רוב הבובות בחנות הצעצועים ונמאס לי ממשחקים. לפעמים אני מעדיפה להתייחד מול המחשב עם כוסית וויסקי, המשקה החביב עליי מאז שגיליתי שיש גברים שזה עושה להם את זה ואז למדתי לשתות את זה. אני כבר לא בשר טרי, אני בשר מיושן שהולך יופי עם וויסקי ומדי פעם עם שוטים של פטרון. מה עוד צריך הבנאדם בחיים? אה, כן, אהבה. בואו נדבר על זה.
יושבת על הבר. זה שמולי יוצא עם הגרושה של זה שיצא עם זאת שהתגרשה מההוא שיוצא עם חברה של ההיא שניסתה לשדך לי את ההוא. תל אביב יא חביבי תל אביב, תסתכלי כמה שיט יש מסביב
כשאת יוצאת לשוק הגרושים גרושות את נחשבת לדבר החם הבא. כולם כבר עשו את הסיבוב שלהם ונמאס להם לראות אותם פרצופים כל הזמן, והנה את, פרח השכונות המלבלב שצץ באדמה החרוכה הזאת. בהתחלה את מוחמאת, חושבת שאת מיוחדת ושונה מכולן, אחרי שנה את כבר יודעת מי נגד מי, ואחרי שנתיים גם לך כבר אין כוח למשחקי דייטינג.
אם זוגיות זה מעייף, דייטים זה האמאמא של העייפות. אז בן כמה אתה? מה עושה בחיים? בני כמה הילדים? מה אתה אומר, לגדול יש חגורה בג'ודו ולקטנה עשו גשר? איזה יופי, כל כך מעניין, איפה יש פה גשר שאקפוץ ממנו, תמשיך זה משעמם נורא. פעם מצאתי את עצמי מפהקת באמצע שיחה ואני הייתי זו שדיברה. תוך כדי פיהוק הבנתי שמצאתי סטארטאפ איך להרדים את עצמי כשהשינה חומקת וזה העלה בי חיוך. "אני שמח שאת נהנית, ניפגש שוב?" הוא שאל.
כנראה שכן, ולא כי אני רוצה. תל אביב (או ירושלים או ראשון, זה לא באמת משנה) מנקזת אליה את כל מחפשי האהבה שהולכים תמיד לאותם חמישה מקומות. הפרצופים מוכרים ואני מדמיינת את כולנו בטרנינג במקום הסקיני ג'ינס שמסייד לי את העורקים. כולם מחליפים מבטים עם כולן, שנותנות ציונים לכולם שרוצים לנסות את כולן, ואף אחד לא מתחיל. גברים לא ניגשים, לא שולחים צ'ייסרים, רק מסתכלים. את מתחילה להתגעגע לגברים של פעם, שהפמיניזם לא סירס וידעו לגשת לבחורה, וברוב ייאושך נכנסת לטינדר.
את יודעת שאם שותים לא מסמסים אבל את עושה את הטעות ונכנסת לאפליקציית ההיכרויות האיומה הזו, שמחפשת בני זוג על פי המרחק הגאוגרפי, הגיל והפרצוף. בעבר יצאו לי ממנה שני קשרים נהדרים, מה שנותן תקווה למין האנושי, אבל היא נשכחת כשאני רואה שם את "מאיר, בן 43, נשוי לא באושר מחפש את שעת הכושר". אני הולכת להקיא את שאריות האלכוהול ונרדמת מובסת.
התחיל איתי מישהו, מקסים וחתיך ומוצלח, ובגלל שאני לא יודעת לדחות סיפוקים מיד ביררתי עליו וככה גיליתי שהוא בזוגיות ארוכה עם בחורה מקסימה וחתיכה ומוצלחת ושתעיף כבר את הכלב.
יש בעיר מסיבה ואני עולה על עקבים ומורחת ליפסטיק אדום שבפרסומת מבטיחים שהוא לא יורד אבל שוב עבדו עלינו ואני נשארת עם שוליים של צבע, שזה הכי עולב. אני מגיעה וצונחת על ספה מחוררת מסיגריות ולידי מתיישב הגבר הכי דומה לקלינט איסטווד הצעיר. קלינט מתחיל לדבר איתי ורוכן קרוב ונניח שזה בגלל שהמוזיקה מחרישת אוזניים. עוד רגע ואני טועמת את זיפי הסנטר שלו.
הוא מספר שהוא מושבניק, יש לו שני ילדים וגרושתו עושה לו את המוות (הן תמיד עושות את המוות). אנחנו מסכמים כמה קשה למצוא זוגיות והוא מבקש את הטלפון שלי. אני מבקשת את הפייס שלו, והוא אומר שלא כדאי כי הוא בכלל לא נכנס. אני נותנת את המספר ולפני שאני נרדמת קלינט מסמס לי איזה כיף ולילה טוב. בטלפון שלי מותקנת תוכנה לזיהוי מספרי טלפון ומיד עולה לי שם המשתמש שלו בפייסבוק. אני נכנסת מהסקרנות ורואה שהוא באמת בקושי נמצא. אני נרדמת עם חיוך.
השמש עולה ואני זורחת כשאני פוגשת חברה ומספרת לה על הקאובוי שהופיע בשממה התל אביבית. החברה מיד דורשת לראות תמונה ואני מראה לה בפייס. היא מחווירה, מחליפה צבעים, עוד רגע מתעלפת. בלי לומר מילה היא מקישה שם של בחורה בפייס, ומול פנינו עולה תמונה של הבחורה מנשקת את קלינט, תחת הכיתוב: 'היום אנחנו חוגגים שנתיים לזוגיות המאושרת שלנו. זכיתי לאהוב'. הטוב, הרע והמכוער, בלי החלק של הטוב.
אם את יוצאת עם מבוגר את גולדיגרית, אם את הולכת עם צעיר את קוגרית, אם את מקשיבה לקנאים את לא יוצאת בכלל
"תיזהר ממנה, היא מסוכנת", אמרה נשמה טובה לבחור שיצאתי איתו מספר שבועות. הבחור, מתוק ומפרגן ובעיקר גבר-גבר, היה צעיר ממני בכמה שנים טובות ועשיר ממני בכמה אפסים טובים. בלי ששאל למה, מיהרה הנשמה לעדכן שאני טורפת גברים ורוצה רק את הכסף שלהם. הגבר-גבר שלי מת מצחוק כשהוא סיפר לי את זה, אבל אני התרגזתי. איך מישהי שלא מכירה אותי יכולה לשפוט אותי על דברים שהיא רק חושבת שהיא יודעת? "תגיד", כעסתי, "אמרת לה שרצית לקחת אותי למלדיבים וסירבתי? אמרת לה שרצית לתת לי את המרצדס ספורט שלך ולא רציתי? אמרת לה את כל זה?"
הבחור המתוק חיבק אותי ואמר: חיים שלי, את חושבת שהייתי מגיע לאן שהגעתי אם הייתי מקשיב לאחרים? נסיכה יפה שלי, אם היה אכפת לי מה אנשים אומרים לא הייתי ניגש אלייך והייתי מפסיד אותך". האמת שהפסקתי להקשיב אחרי הנסיכה יפה שלי, אבל זה כי אני בלונדינית. בגילו הצעיר ידע הגבר-גבר מה שנשמות טובות שכחו מזמן: הבנאדם צריך אהבה שאינה תלויה בדבר, בעיקר לא בדבר-הבל של אנשים שחיים דרך חיים של אחרים.
כשאת מתגרשת נדמה שדמך מותר, במיוחד אם את לא יושבת לבד בחושך כמו פולניה טובה. הדבר הכי קשה לאדם זה להיות הוא עצמו בעולם שכל הזמן מנסה לשנות אותו, לכן אנחנו תמיד מנסים לרצות אחרים במקום לספק את הרצונות שלנו. זה מטומטם וזה בעיקר משעמם. בתגובה לסטטוס הנ"ל כתב לי מישהו: "את יכולה לצאת עם גבר מבוגר ועני ואז לא יגידו לך כלום". לא, יקירי, אז יקראו לי שוגר מאמא, כי כל אחד חושב, כמוך, שהוא חכם על אחרים.
צלצול בדלת. גבר הורס שואל מי ועד הבית, מסתכל עליי ומסמיק קשות. אני דופקת חיוך, מסיטה את השיער וקולטת בבעתה שאני עם משחת חצ'קונים. כיף, כיף לעבוד מהבית.
את יכולה להתכחש לגילך ולא להרגיש בת כמה את עד שאת מסתכלת בראי והצוואר אומר לך תעשי כמה בוטוקס שאת רוצה, אני פה כדי להזדקן. כשאת נשואה את יכולה להרשות לעצמך להיכנס למיטה עם שיער מדובלל, חולצת סוף מסלול 77' של בעלך ורגליים שראו ימים חלקים מאלה. לא כשאת גרושה. גברים רוצים להאמין שנולדנו חלקות ושזה לא פוש-אפ (או סיליקון, למתקדמות). אחד מידידיי הפלסטיקאים סיפר לי שמיד אחרי הרבנות האשה מגיעה להעלים את קמטי הכעס שהיו לה על בעלה ולנפח איזורים ששקעו מרוב עצב. לאחר גירושיי המשכתי להיראות כמו סמרטטת במהלך היום, כי ככה זה כשאת עובדת מהבית וניזונה מספגטי שהכנת לילדים, אבל בערבים עברתי משטוח לעשרה ס"מ והאמבטיה שלי הפכה למקדש של מחליקים, פנים ובייליבילס.
פיג'מות ההזנחה נזנחו ולראשונה בחיי לבשתי קומבניזון כדי להרשים גבר. היה זה קומבניזון שחור מכותנה מהוהה, בן עשור לפחות, שהוטמן אי שם בתחתית מגירת הגרביים האבודים, אלה שבני זוגם נעלמו באורח פלא במכונת הכביסה. הרגשתי נחשקת כשבן זוגי הביט בי במבט רב משמעות והעיר בעדינות של פיל: 'תמיד את הולכת לישון עם כותונת'? למקרה שלא הבנתי את הרמז, חזר מביקור בניו יורק עם קומבניזון מויקטוריה'ז סיקרט. יום לאחר מכן נפרדנו, והכותונת (סקסית אבל כותונת) מצאה את עצמה במגירה, יחד עם חצאי הגרביים האבודים.
תוך פחות מיממה שני גברים אמרו לי (בלי שנשאלו) שאני לא רזה ואחד אף המליץ לי ללכת להתאמן. שלחתי אותו לחפש תחברים שלו. המזל שלי שאני חולה על עצמי (אם אין אני לי וזה) אבל בנות אחרות היו נגמרות מזה. חברות שלי, תאהבו את עצמכן בעצמכן! עכשיו תסלחו לי, הלכתי לחבק את השומנים שלי בצד
מעולם לא חיבבתי דיאטות או ספורט, למרות שהעוקבים שלי בפייסבוק משוכנעים שאני עושה את שניהם באדיקות. ובכן, אני לא, אני רק מקטרת ולעולם אהיה שני קילו ותחת אחד מעל הרצוי. זה מפריע לי כמו לכל אשה שיש לה דברים אחרים להתעסק בהם, אבל כשבחוץ יש כל כך הרבה ציידים משחרים לטרף, לפעמים אין ברירה אלא להכניס את הבטן ולנשום עמוק. יש לי חברה, מידה 38 אחרי שהיא תוקעת ארוחת שבת, שהתבקשה על ידי בנזוגה הדביל לרזות. חברות אחרות דיווחו על גברים שספרו גומות צלוליט.
חשבתי שלי זה לא יקרה, תמיד הייתי עם גברים שהחמיאו – אם את מאמינה ש"אני אוהב שיש מה לתפוס" זו מחמאה. ערב גשום אחד, התכרבלתי עם ר', גבר שרמנטי שמתארגן לכל יציאה כאילו הוא מתחתן, והוא ליטף את שיערי, החמיא לי, מילותיו היו כסוכריות באוזניי. הגשם טפטף על הזגוגית ואני נמסתי. "את יודעת", אמר בקול נמוך, "את מאוד שונה מהבחורות שאני יוצא איתן בדרך כלל". הסמקתי. עם איזה בחורות אתה יוצא בדרך כלל, שאלתי. ר' המשיך ללטף את שיערי ובקולו הנמוך אמר: "רזות".
מתלבשת לדייט, הילד בוחן אותי ואומר: "הוא בטוח יתאהב בך. כמה שאת יפה מבחוץ ככה את יפה מבפנים". לא נושמת מרוב אושר. איזה גבר יש לי.
שש שנים זה כלום זמן במושגי אבולוציה, נצח במושגי גירושין. כשאת רווקה שואלים מתי תתחתני, כשאת נשואה שואלים מתי ילד (ואז עוד אחד), כשאת מתגרשת מצפים שתיכנסי לפרק ב' וכל הגלגל מתחיל מחדש. למזלי (או שלא) הביציות שלי בנות 46 והן משקשקות מפחד כשהן שומעות את המילה "חיתול". להתחיל פרק ב' כשיש לך ילדים וכבר סגרת את הבאסטה זה מורכב כמו לבנות רכבת קלה באמצע תל אביב – את מתחילה בציפייה לעתיד טוב יותר ונאלצת להתמודד עם חולדות שמרימות את ראשן המכוער.
כל עוד את מכירה גרוש שבא עם הנדוניה שלו מהבית ומסתפק בילדיו, הרכבת יכולה לצאת לדרך, אבל רוב הסיכויים שהיא תרד מהפסים כשאת יוצאת עם רווקים או גרושים בלי ילדים (שזה אותו דבר) או גרושים שמתים שתעשי להם ילד משותף. הכי נורא זה אלה שמסבירים לך ש"בגילך עוד אפשר ללדת, יש נשים שנכנסו להריון גם בגיל 60".
יצאתי עם רווקים, גרושים בלי ועם, פרודים, עשירים ואביונים, צעירים ומבוגרים. מצאתי אהבה ואיבדתי אותה, זרקתי ונזרקתי, שברו לי את הלב והוא התאחה מחדש. הייתי שמחה והייתי עצובה, וכל הזמן הזה אני אומרת תודה. אני יוצאת, מבלה, עובדת, לומדת, מרצה, מטפלת בנשים גרושות בשיטה מיוחדת. אני אמא מעולה, שלא תמיד מכינה צהריים, אבל ממלאת את הילדים בביטחון ובאהבה ובעצמאות מחשבתית. אני יודעת ששום דבר לא נמשך לנצח ושאם לא עכשיו אי מתי. אולי אני חיה בסרט, אבל תעשו טובה, תלעסו את הפופקורן בשקט.