אני אוהבת שעומדים במילה, ששעה זו שעה ושלא מבריזים באופן חד צדדי.
הברזה דו צידית, למשל, זה ממש בסדר. אם חברה מבטלת ברגע האחרון ובדיוק מתחשק לי להישאר ליד הרדיאטור אני ישר נתלית על ההברזה כמו צעיף על וו. להבדיל, כשמישהו מבריז בתנאים שלו מיד אני מחפשת וו לתלות אותו עליו.
פעם מישהו הבריז לי מדייט והייתי בטוחה שהוא מת. ישבתי על הספה כשאני מבושמת, מאופרת ועל עקבים כמו שנהגו לעשות פעם, לפני שנת המהפיכה ב-2020, וחיכיתי שהוא יאסוף אותי.
הוא לא בא.
כשמאחרים לי בשלוש דקות אני נעשית עצבנית. בחמש אני דואגת. כשלא מגיעים אני נכנסת לסטרס.
עכשיו, תבינו, אני בשיפוצים לצורך מעבר דירה, מה שאומר שכולם מאחרים ותמיד יש בלת"ם.
אם לא מספיק כל הסטרס הזה, הרי שהבן שלי עומד להתגייס לחי"ר ואני כולי חיר ורעדה. לא מצב נעים לאף אחד, בטח לא לבויפרנד, אצלו אני מתגוררת עד יעבור זעם ומטר.
כל זוג שהתגרש בעת ששיפץ (שם טוב לריאליטי!) יודע שמדובר בימים נפיצים, ולכן כשאיש מקצוע הודיע שלא יגיע בזמן המיועד, לקחתי אוויר ונשמתי עד עשר. רציתי עד מאה אבל לא הסתייע. התפוצצתי כמו רעם, וכשסיימתי לירות את כל הברקים שהיו לי, איש המקצוע נכנע ואמר שיבוא בזמן.
"מה את מבינה מזה?" שאל הבויפרנד, אחרי שהאוזניים שלי עברו ממצב אדום כועס ללבן רגוע.
"אה, זה ברור", הכרזתי בגאווה, "אנשים מבינים רק כוח! צריך לצעוק ולדפוק על שולחנות בשביל להשיג משהו במדינה הזאת".
החבר שלי, שחברות כמו פייזר מנסות להפיק באמצעותו חיסון לסבלנות עבור אנשים כמוני, ניענע את ראשו בחיוך. או יאוש. זאת היתה עווית ללא ספק. "הפוך גוטה" הוא אמר, "את כועסת, מתעצבנת, יורה, ורק בסוף את נרגעת. עדיף להיות רגועים, לראות איך פותרים דברים, ורק כשאין ברירה מתעצבנים. כמעט תמיד יש ברירה".
עצבן אותי כמה שהוא צודק. החיים כבר הוכיחו לי שכעס לא באמת פותר בעיות, אלא מדחיק אותן. השגתי מלא דברים כשהתעצבנתי, אבל כנראה הייתי משיגה הרבה יותר אם הייתי באה ממקום שקט.
אף פעם לא השגתי הבנה מצד הבת שלי כשכעסתי עליה - רק כשהנחתי יד מחבקת והסברתי לה את עצמי בחיוך, פתאום היא הבינה. אני מאמינה שאם רוב הזוגות היו עוצרים באמצע ריב ומתחבקים, שליש ממקרי הגירושים בעולם היו נמנעים.
לפני כמה שנים טסתי למסיבת עתונאים של 'סבון של פעם' בניו יורק, והיחצ"ן שישב לידי בלימוזינה אמר בהשתוממות: את דווקא לא ביץ'!
מהההה? נפערו עיניי בהלם, מאיפה הבאת את זה?
"זה השם שיצא לך, אבל את מותק", הוא אמר.
"נכון, אבל אל תגלה", אמרתי.
צחקתי, אבל לא באמת. אהבתי את השם שיצא לי, של קשוחה, של 'אל תתעסקו עם הזוהן', זה שירת אותי או לפחות ככה חשבתי. לא סבלתי שקראו לי מאמי או גאיוש, ראיתי בזה התחנפות והעדפתי לשמור על קורקטיות. הקרירות הרחיקה ממני אנשים, שמרה אותי באזור הנוח שלי.
יעברו הרבה שנים והתמחות באנ.אל.פי עד שאבין שהקשיחות הזו הסתירה מכולם כמה אני נפגעת מהר, וכמה אני רגישה. ככל שהביטחון העצמי שלי עלה כך הרשיתי לעצמי להתקלף משכבות ההגנה שהתלבשו עליי מאז שהייתי ילדה.
פתאום יכולתי להראות מי אני בלי לפחד שיפגעו בי.
הייתי ילדה עצבנית, עם פתיל קצר, מעולה בלבד ונבוכה עם אחרים. שבבים מזה עוד נשארו לי, אבל אני משתדלת לספור עד עשר (לפחות). אני מחבקת את הילדה שהייתי כמו שאני מחבקת את הבת שלי, כי לכעוס הרי לא עוזר.
טוני רובינס, הגורו ההוליוודי של עולם הקואצ'ינג, אומר בסמינר שלו משפט שהוא, בעיניי, המוטו לחיים רגועים:
"מה אם החיים לא קורים לך, אלא קורים בשבילך?"
זו ההסתכלות שאני מאמצת לחיים. לא אכלו לי, שתו לי, מנסים לדפוק אותי, אלא ההיפך: אנשים רוצים בטובתי, הם באים לעזור לי, הם רוצים שאני אצליח והם עושים כמיטב יכולתם.
אולי זה לא נכון, אבל מה אם זה כן נכון?!
What if life wasn’t happening to you,
but happening for you?
שלך בהערכה,
גאיה קורן,
מאמנת להערכה עצמית בשיטת אני מלכה, מחברת הספר אני מלכה גרושה באושר.
050-5740730
בסמינר עם טוני רובינס :)